אובדן השלטון על פי קראוס
אובדן השלטון כואב כחבורה בוערת בגוף, אך הישיבה באופוזיציה כמוה כהליך ריפוי, שיקום והזדמנות עזה להתחדשות.
ממשלת השינוי יצאה לדרך ונדמה שגלי האופטימיות המאפיינים את ראשיה, עלולים להתנפץ כמו גל ים הפוגש את המזח. כך, משום שבכל צומת אליו תפנה רכבת ההפתעות המוזרה הזו (שטווה יאיר לפיד בכשרון רב), היא תיתקל בקשיים עצומים לנוכח הניגודים בה.
גם בשבתו כראש אופוזיציה, נתניהו הוא עדיין הכוכב בהא הידיעה של המערכת הפוליטית. הוא המגנט המושך את כל חברי הקואליציה לחיות בדבוקה אחת מבלי להתלונן על כך. לא די להם שנתניהו כבר לא ראש ממשלה, הם לא רוצים אותו גם בכנסת, מול עיניכם ובכלל על אותה פלנטה.
האם זו ממשלת שמאל קלאסית? לא בטוח, כי שמאלני הממשלה הזאת אוחזים בתיקים המדירים אותם בהתעסקות בתהליכים המדיניים והכלכליים השוטפים.
יש לי חברים וידידים לא מעטים בקואליציה שעד הרגע האחרון התפללתי שיקרה נס ולא תקום.
יש בה גם אנשים מוכשרים עם המון רצון טוב לעשות.
אבל איננו יכולים להתעלם מהפגמים והפיגמנטים הנשקפים מממשלה זו החל מרגע הקמתה: מה שמייצג גלעד קריב (מי בדיוק הסמיך אותו לרבנות ומתי יבינו כאן שרפורמים הם קוראי תיגר על היהדות האמיתית), הלגיטימציה שמעניק ניצן הורוביץ לבית הדין המושחת בהאג והמפתח להחזקת הקואליציה המצוי בכיסו של מנסור עבאס הם סימנים לדאגה.
יש בה גם מן הבדיחות שממש לא מצחיקות אותנו: זאב אלקין האופורטוניסט מקבל סדרת פרסים על המירוץ חסר הבושה שלו למען עצמו. לפני שבועיים טענו שהוא עוד ניהל משא ומתן עם לשכת נתניהו על אפשרות להצטרף לממשלת ימין אך הבין שבקואליציית לפיד יקבל יותר ואז דחף לכיוונה בכל הכח. האיש הכל כך לא מרשים הזה, שלוחץ בזלזול ידיים לאנשים עם כף ידו השמאלית הבקושי-מושטת חייב להיות מוקא מהפוליטיקה הישראלית.
״שאשא-שאשא פאקה-פאקה״ הוא אחד הביטויים המוצלחים של נתניהו. שרת החינוך הנכנסת הטעתה רבים, כולל את עבדכם הנאמן. עוזי דיין אמר לי עליה פעם וצדק: ״דיבורים ללא כיסוי וללא אחריות״. כעת נגמרו הסצינות והדיבורים וייבחנו מעשים וצעדים. לפי מה שמספרים עליה חבריה ב״כולנו״, ענף החינוך בישראל לא צפוי לעדנה.
אביגדור ליברמן מדבר במונחים של כיבוש הבסטיליה, אך בבואו להפעיל את הקופה יבין שגם ברנסנס של משרד האוצר, לא הכל בדיוק גן עדן והפקידים שם אינם הפיונים אליהם הוא רגיל במפלגתו. אם הוא חושב שימנה שר בתוך המשרד שיעשה עבורו את העבודה השחורה והוא יוכל לשייט בין טקסים ליוזמות – המציאות תוכיח לו כי משרד האוצר הוא עסק למקצוענים ולאצנים למרחקים ארוכים.
ונותר נפתלי בנט. אני סבור שמפריזים רבות במידת כוחו והשפעתו על הממשלה. עם שישה מנדטים, חלקם רופפים, בנט הוא לכל היותר יו״ר דירקטוריון.
מה שמביא אותנו לביבי… נתניהו עלה, נתניהו ירד. או יותר נכון הוריד את עצמו. במבט לאחור הוא וודאי מתחרט שלא השכיל לעבוד נכון עם שר האוצר שלו לפיד, שהסתכסך בקלות דעת עם ליברמן, שלא נתן לגדעון סער אפילו כוס מים, שחיפש כל העת איך לגמור את בנט ושקד ולקינוח – הפך את גנץ לעציץ שבלשכתו (רק כדי לגלות בסוף שגם עציצים יודעים להחזיר). בסיכומו של יום, באופן מדהים, כל אלה חברו יחדיו והגישו לו ולנו את החשבון, וזה היה כואב מאוד.
מעולם לא תמכתי בנתניהו ברמה האישית והמפלגתית – אך משנבחר להוביל את הליכוד הייתי ראשון חייליו בבחירות הכלליות. קיוויתי שמשה קצב יגבר עליו ב-1993, ייחלתי לחילופי גברי עם דן מרידור ב-1995, רציתי מאוד שמישה ארנס ינצח אותו ב-1999, תמכתי באריק שרון (למרות ההתנגדות להתנתקות) מולו ב-2003 וב-2005, גם בסילבן תמכתי וכמובן התגייסתי למען גדעון סער בפריימריס האחרונים שהיו לראשות המפלגה.
אבל אם ניר ברקת זו האלטרנטיבה שמנגד, אעשה ככל שלאל ידי שנתניהו יישאר יו״ר הליכוד.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר