בהתקפה משולבת ומתואמת להפליא של כוחות מהחוץ ושל אסירים מבפנים הצליחה יחידת לוחמים של הארגון הצבאי הלאומי במבצע נועז ומתוכנן היטב לפרוץ ב-4 במאי 1947 את אגפו הדרומי של מבצר כלא עכו ולשחרר לאור היום ארבעים ואחד אסירי מחתרת (שלושים חברי אצ”ל ואחד עשר אנשי לח”י).
ביום ראשון, י”ז באייר תש”ז, 4 במאי 1947, בשעה 16.22, הרעיד פיצוץ אדיר את מבצר כלא עכו והדיו נתגלגלו בכל רחבי העיר. יחידת הנדסה קרבית של האצ”ל, בפיקודם של דב סלומון ויהודה אפריון, במסווה של טכנאי טלפון (כשהם נושאים סולמות, חומרי נפץ, חבלים, אנקול וציוד פריצה), הטמינה את מטעני הנפץ בשקט אל חומת המבצר, כשבמקביל – כוחות תקיפה ומילוט של האצ”ל נפרשים במסווה של שיירה צבאית, סביב הכלא, כדי לאפשר לאסירים להימלט ולהיטמע בקהל.
עם הישמע הפיצוץ, מיכאל אשבל – שהיה אחד מהאסירים – פוצץ מבפנים את שער הסורגים במסדרון וקבוצה אחרת של אסירים, באמצעות מתרסים בוערים ורימוני הלם, עכבה את הסוהרים הבריטים מלהסתער על הנמלטים.
מפקדה של כל הפעולה היה שמשון (דב כהן) , שנע בג’יפ מצויד בברן בראש השיירה, בלבוש קפיטן בריטי עטור מדליות ולצדו ארבעה לוחמים (הנהג, יוסף רונן, מאיר רויטמן, זלמן ליפשיץ ובני שמר). היה עליהם לחסום את הכביש, שבין נהרייה לחיפה ולהצית את תחנת הדלק הסמוכה לכביש הראשי, כדי להגדיל את האנדרלמוסיה והמבוכה.
עם הישמע הפיצוץ הקבוצה הראשונה של הבורחים (41 אסירים) זינקה מן התא לכיוון הפרצה. הם הצליחו לעלות בשלום על הטנדר הראשון, אולם הנהג טעה ונסע לכיוון חיפה במקום לכיוון הר-נפוליון כמתוכנן. ליד החוף הם נתקלו בקבוצה של חיילים בריטיים שיצאו לרחוץ בים ובהבחינם בטנדר פתחו עליו באש. הטנדר ניסה לחזור על עקבותיו, אולם נתקל בקיר בית-הקברות והתהפך. הבחורים קפצו מן המכונית ופתחו בריצה לעבר ג’יפ הפיקוד, בעוד החיילים הבריטים פותחים עליהם באש תופת.
על שאירע לאנשי ג’יפ הפיקוד ולמפקד הפעולה, מספר אחד מארבעת הלוחמים שהיו בג’יפ, בני שמר (אריאל): “כשהגענו לצומת עכו נהרייה , עצר רכב הפיקוד ושמשון סימן בידו לכל הרכבים לפתוח בפעולה. המתנו בג’יפ עד להישמע הפיצוץ, שסימן את תחילתה של הפריצה. בינתיים, חלפו על פנינו שריוניות בריטיות מכיוון חוף הים, כשאצבעותיהם של החיילים (“הכלניות”) על ההדק. בהישמע הפיצוץ רעדו הבניינים מסביבנו והתושבים הערבים התחילו להימלט לכל עבר; זלמן ליפשיץ ירד ראשון מהג’יפ ואני הוצאתי את המוקשים שמתחת לספסל ומסרתים בזה אחר זה לידיו. הוא שלף בביטחון את הנצרות והניחם בשקט נפשי על הכביש. התקדמנו לכיוון השער הגדול, שמשם אמורים היו הבורחים להגיע, ומצאנו עצמנו חשופים לאש כבדה שנורתה לעברם. שמשון קפץ מהג’יפ עם הסטן שלי שהיה בידיו (ה”ברן” נשאר בג’יפ, ואיש מחוליה זו – פרט לשמשון – לא ידע להפעילו); הוא נטל ממני את ה”סטן” עוד בתחילת המסע והודיעני, שיחזירו עם תחילת המבצע, ואז הוא יפעיל את ה”ברן”. כשנוכח שהבריטים מרססים באש תופת את השער הגדול, שממנו אמורים היו הבורחים להגיע, שמשון לא היסס לרגע וזינק עם ה”סטן” בידיו לתוך אש התופת; זלמן ליפשיץ קפץ בעקבותיו ונעלם מאתנו; הנהג, רונן, ביקש למלט את הג’יפ מהאש העזה, וניסה לפתוח בנסיעה אלא שלעת ההיא הגיעה רכבת עמוסה בחיילים בריטים מכיוון ביירות, והללו הצטרפו ל”מקהלת” היירי . הרכב שלנו נפגע ודמם על מקומו בשדה הפתוח וכל המאמצים להניעו עלו בתוהו.
נטשנו אותו והתקדמנו ברגל – הנהג רונן, מאיר רויטמן ואנוכי – לכיוון כביש הנסיגה. לפתע הבחנתי במונית הדוהרת לעברנו מכיוון עכו, מאחר ונותרתי ללא נשק, נטלתי את האקדח מרונן וניצבתי באמצע הכביש באקדח שלוף. המונית עצרה בחריקה. נדחקנו פנימה ופקדתי על הנהג בערבית “אמשי” (סע), כשהנשק מכוון לראשו. כעבור דקות אחדות של נסיעה הבחנו ממרחק בטנדר ובמשאית עם האסירים הנמלטים. האצתי בנהג המונית להשיגם, כשאני מנופף להם בידי לבלום. צבי וולף, שנהג בטנדר, זיהה אותי והורה למשאית לעצור; קפצנו פנימה ונהג המונית סב לאחור ונמלט מהמקום כל עוד רוחו בו. בסוף המסע הגענו לקיבוץ דליה ומשם התקדמנו בלילה רגלי לכיוון בנימינה. למחרת בבוקר פוזרו הבורחים ברחבי הארץ.
על רגעי חייו האחרונים, אפופי ההוד והתהילה של שמשון – מספר מתתיהו שמולביץ, מהקבוצה הראשונה של הבורחים שנלכדו בטנדר הדמים:
“…המכונית נוסעת במהירות, ואתה מרגיש כנישא על כנפי נשרים. לפתע נשמעות יריות מקרוב…מתקיפים אותנו ? כן, אנו נמצאים תחת אש. ממושב הנהג עונים באש. מגבירים את המהירות…פנייה חדה. הכדורים מוסיפים לנקב את המכונית. שוב סיבוב, והפעם חד מאוד וחפוז, נעצרים. איננו מצליחים לצאת מטווח היריות…להישאר במכונית – פירוש הדבר – מוות. התחלנו לקפוץ מבעד לפתח האחורי. האש כוונה אל הפתח. אחדים נפצעו. ‘לרוץ! לחפש מחסה!’ רצים בתעלה שבצד הכביש. הכדורים משיגים אותנו. מישהו נפל לידי: חיים ברנר. עוד מישהו… הכדורים שורקים ליד הראש, אך אין רואים את האויב. נכנסנו לשביל הסמוך לבית-הקברות… רצתי ראשון. אנו כמעט על הגבעה. לפתע צצה לפני כיפה אדומה וקנה של “סטן”. עצרתי את הרצים …חשתי מכה חזקה בידי. נפצעתי. ‘אחורה !’ רצנו במורד הגבעה חזרה אל הכביש.
פתאום פסקו היריות.
משהגענו לכביש, ראינו קצין בריטי רץ לקראתנו כשתת-מקלע בידו. האנגלים הפסיקו את האש מחשש שיפגעו בו. ‘בחורים, אחרי ! שאג ‘הקצין הבריטי’. רצנו אחריו. היה זה שמשון (דוב כהן), מפקד הפעולה.
רובנו פצועים. אחדים אינם יכולים עוד לרוץ וצריך לעזור להם…”
כעבור דקות אחדות, לאחר שהבריטים נוכחו שמדובר ב”קפיטן” מחופש לקצין בריטי ופתחו באש לעברו וכל הניסיונות להשתלט על רכב אחר כשלו, שב שמשון ונוטל את היוזמה, ומתתיהו שמולביץ אינו מסתיר את הערצתו לאותו גיבור, שהקריב את חייו במודע בניסיון להציל את “הבורחים”:
“להתפזר !” – קרא שמשון, מאחורי ג’יפ הפיקוד (שניצב עדיין פגוע על מקומו בנקודה האסטרטגית, צפת-עכו-נהריה), בעוד צרורות האש ממקלע ה’ברן’ שנטל מהג’יפ מאלצים את האנגלים לתפוס מחסה…’מרחוק קרץ לנו שדה קמה’…’להגיע לשם’, חלפה מחשבה במוחי, ‘להסתתר בתוך הקמה עד רדת הלילה, ואחר-כך להמשיך’… שמשון, המפקד, עדיין ניצב מאחורי הג’יפ, יורק אש לעבר הבריטים…’
“נושמים ומתנשפים אנו משתטחים בשדה הקמה. אט אט אני מפנה את ראשי לאחור: מפקד הפעולה, במדי הקפיטן, היה מוטל על הכביש, ללא רוח חיים … במאמץ אחרון להציל את חיינו – הקריב דוב כהן, הלא הוא שמשון, את חייו שלו.” (התיאור המלא של האירוע בספר “גידי –המערכה לפינוי הבריטים” – בפרק “פריצת כלא עכו”, עמ’ 253 )
בסיכום הפעולה התברר שמספר האסירים שהצליחו לצאת אל החופש הגיע ל-27 (20 אנשי אצ”ל ו-7 אנשי לח”י). 9 לוחמים נהרגו בהיתקלויות עם כוחות הצבא הבריטי:. 8 מן הבורחים, חלקם פצועים, נתפסו והחזרו לכלא. כן הובאו למאסר 5 מן המתקיפים שלא הצליחו לחזור לבסיסם.
למרות מחיר הדמים הכבד – הרושם בעולם היה מהמם.
“זה היה המבצע המתוכנן ביותר במבצעיהם ושחזורו לאחר מעשה מלמד, שלמשתתפים בו הייתה ידיעה מדויקת על בנייני בית הסוהר ועל חיי השגרה היומיומיים שלו.” יאמר כעבור שנים המייג’ור וילסון, מקציני הדיביזיה השישית המוטסת.
הפעולה תוארה על-ידי כתבי-חוץ כ“פריצת בית-הכלא הגדולה בהיסטוריה”.
“הם הוציאו לפועל את המשימה השאפתנית, שהייתה הקשה מכל אלה שיזמו עד כה, בצורה מושלמת; ביצוע הפעולה תואר על-ידי אנשי צבא כמעשה מופת”, ה-“ניו-יורק הרולד טריביון .
“ההישג הצבאי של ההתקפה הפתיע את הכול,” כתב ה”ג’ואיש הראלד ב9- במאי 1947: “היהודים האלה הם מהאמיצים ומהטובים שבחיילים בעולם,” ציטט העיתון את
הגנרל בולט, מפקדה של הדיביזיה המוטסת השישית.
“פריצת הכלא הייתה הנועזת והסנסציונית, שבפעולות המחתרת…” כתב למחרת ה”ניו-יורק טיימס”: ההתקפה שהפילה את החומות, שנפוליון לא הצליח להפילן,” הטעים, “תוכננה ובוצעה בתעוזה ובדייקנות המקצועית של הטרוריסטים, שרבים מהם שירתו בצבאות או ביחידות הפרטיזנים של בנות-הברית.
הומר ביגארט, כתבו של ה”ניו-יורק הראלד טריביון” הפליג וקבע, “הם הוציאו לפועל את המשימה השאפתנית, שהייתה אולי הקשה מכל אלה שיזמו עד כה, בצורה מושלמת.”
התגובות מכל רחבי תבל הצביעו בהבלטה על המכה ביוקרתה של ממשלת בריטניה. “ההתקפה על כלא עכו,” דיווח ב5- במאי סופר “הארץ” בלונדון, אריה גלבלום, “נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז’ה הבריטית, לאחר שההוצאות להורג ערב ישיבת האו”ם צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה … חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה ‘כמלאכת מחשבת אסטרטגית’.”
והגדיל מכולם בן הכט, באיגרת פיוטית-למחצה אל אנשי המחתרת בארץ-ישראל, שפורסמה ב14- במאי 1947, כמודעה על עמוד שלם במספר עיתונים בניו-יורק:
“ידידיי אמיצי-הלב,” פתח המכתב, “אולי לא תאמינו לדברים שאני כותב לכם, משום שברגע זה מלא האוויר עשן. אבל, בהן צדקי כעיתונאי ותיק, אני כותב דברי-אמת. יהודי אמריקה תומכים בכם. אתם אלופיהם. אתם החיוך שעל פניהם. אתם הנוצה בכובעיהם. ב1,500 השנים האחרונות רדפו את היהודים כל ארצות אירופה. הפעם הבריטים בצרה.” המודעה כללה קטע שעודנו זכור ומצוטט הרבה בבריטניה: “כל פעם שאתם מפוצצים מחסן-נשק בריטי, או פורצים בית-סוהר בריטי, או מעיפים רכבת בריטית, או שודדים בנק בריטי, או פוגעים ברוביכם ובפצצותיכם בבוגדים הבריטיים שפלשו למולדתכם – יהודי אמריקה חוגגים חג קטן בלבם .”
בבית-הנבחרים בבריטניה קרא אחד הצירים: “מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הקיסרות הבריטית.” מבעד לסערת הזעם הגיעה לעוצמה חדשה מקהלת הקולות הזועקים:
“אנו חייבים לצאת מארץ-ישראל.”
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר