התגייסתי לאצ”ל ברחובות, עיר הולדתי, בגיל 16. הייתי אז תלמידת תיכון בגימנסיה “השכלה” בתל אביב, וכל בוקר נסעתי לשם מרחובות. אולם יש השכלה אחרת, שאותה לא למדתי בגימנסיה, וזוהי השכלתי כחברת המחתרת אצ”ל. השכלה זו כללה, מיד עם התגייסותי, קורס בכלי נשק: אקדח, מקלע, תת-מקלע ועוד, שעברתי בסניף אצ”ל ברחובות.
תקופת “ההשכלה” של נערה בת 16
עם “השכלה” זו הסתובבתי בשטח, כשאני מעבירה כלי נשק על גופי מרחובות לראשל”צ, רמת גן ופתח תקווה. בצד פעילות זו השתתפתי בסיורים לאורך פסי הרכבת, כדי לבדוק אותם לפני הנחת מוקשים, לדוגמא מרחובות בדרך לבאר יעקב. בנוסף, הובלתי מגויסים לנקודות הגיוס לאצ”ל ברחובות, שם חיכו להם המגייסים. בגהה ובשוני המשכתי את השכלתי המחתרתית כשעברתי קורס מ”כים, ועם הקמת מחנה אצ”ל ברחובות התמניתי למפקדת כיתת רובאים, והדרכתי את מגויסי האצ”ל, כאשר כל כיתה מנתה כ-10 מגויסים. את מספרן של הכיתות שהדרכתי לא אזכור, אך הרפתקאות אחרות שלי אני זוכרת היטב. הנה כמה מהן:
עץ האקליפטוס שהציל אותי בטבילת האש הראשונה
את טבילת האש הראשונה שלי חוויתי בפשיטה על המחנה הצבאי של הבריטים ברחובות.
כוונת אצ”ל הייתה לגנוב נשק, וכבת המושבה רחובות נשלחתי כסיירת באישון לילה, להראות לכוח הפשיטה את המקום לפני ההתקפה. קודם לכן, בנדיבות שלא זכתה להערכה, הודיע מרכז אצ”ל לדיירי הבתים היהודיים, תושבי רחובות שהתגוררו סמוך למחנה הצבאי, שעליהם לפנות את בתיהם ,כדי שלא ייפגעו במהלך ההתקפה. כיצד גמלו לנו דיירים אלה, בני עמנו, על ההודעה המקדימה, תראו בהמשך…
והנה בשעת לילה מאוחרת, כאשר אני מובילה את פושטי אצ”ל בסיור, ואנו בדיוק באמצע הדרך בין המחנה הצבאי הבריטי ומחנה אצ”ל, נפתחת לפתע אש תופת מכיוון הבריטים! מיד השיבו אנשי אצ”ל אש. תארו לעצמכם את תדהמתי כשללא כל הכנה מצאתי את עצמי חווה את טבילת האש הראשונה שלי! את טבילת אש זו “ארגנו” אותם דיירים שכנים למחנה הצבאי, שאת שלומם רצינו לוודא בהודעתנו המקדימה…אכן גמול נאה! אבל כעת יש להתמודד עם אותה אש תופת, ואני נערה בת 16…
לצדי היה אז אלחנן, המפקד שלי.
היכן מסתתרים? אלחנן הנחה אותי בזריזות של סוס קרבות ותיק מאחורי עץ אקליפטוס רחב צמרת. “נתחבא מאחוריו וכך לא יאונה לנו כל רע”, אמר לי. כעבור זמן מה (כמה? מי יודע? זה נראה כמו נצח!), הבחנתי במפקד ההתקפה, צבי פוני, נסוג לכיווננו עם חברי אצ”ל, ללא ביצוע המשימה. לאחר התייעצות קצרה, הוחלט שגורם ההפתעה אבד כבר, ואין טעם לחדש את ההתקפה על המחנה הבריטי. חזרתי הביתה בשעה 10 וחצי בלילה. הורי המודאגים ששמעו את היריות מקרוב מאוד, סברו לתומם שחזרתי מבילוי, ונזפו בי קשות: “אנחנו מתנגדים שתצאי לבלות בשעות מאוחרות כאלה, במצב כל כך מסוכן!”, אמרו לי. מובן שאף לא חלמתי לספר להם, שאותו “בילוי” נעורים היה בילוי בקו האש, ושהיריות שהם שמעו, היו חלק מהחוויה האישית שלי לכל החיים…למחרת נטלתי את ילקוטי, ונסעתי ללימודי התיכוניים בגימנסיה “השכלה” בתל אביב, כאילו כלום לא קרה.
החיוך שהציל אותי ממעצר
כך הציל אותי חיוך – מכלא ממושך.
“לאן את הולכת?” שאל אבי והתגייס לאצ”ל בעצמו
היה זה בעיצומה של מלחמת השחרור. כאמור, הייתי אז נערה, תלמידת תיכון וכבר פעילה למדי בסניף האצ”ל ברחובות. כל פעם שקראו לי, הלכתי. קיבלתי הנחיות להעביר נשק או הודעות על פעולות וכדומה. יום אחד שאל אותי אבי – “מה זה היציאות האלה לך כל יום?”, עניתי – “נפגשת עם חברות”. מובן שלא יכולתי לגלות לו את סודי כי נשבעתי על ספר התנ”ך שלא לגלות. תשובתו של אבי: “אם מדובר בחברות, ולא בחברים, אני רוצה ללכת אתך ולבדוק. את צעירה מדי לבלות עם חברים!”. לא יכולתי להתנגד, וכך הגעתי לפגישה עם מפקדיי בליווי אבי. כשהגענו, שאל אבי: “מה זה המקום הזה? מה עושים כאן?”, להפתעתי, דווקא מפקדיי גילו לו את הסוד. מיד כששמע, ענה אבי – אז כבן 60 – “אם כך, גם אני מתגייס לאצ”ל!”.
בו ברגע התמנה למפקד השמירה במחנה האצ”ל.
מאז הלכתי עם אבי לפעולות יחדיו…
נחמיה קנטרוביץ’
החובשת המדומה
ההתרגשות במחנה אצ”ל גאתה, כשנמסר לנו שאנו עומדים להתקיף שלושה כפרים במשולש, לא רחוק מבנימינה ושוני – שם עברתי באותה תקופה קורס מ”כים. להזכירכם, התפקיד שמילאתי יותר מפעם אחת במסגרת האצ”ל, היה סיירת. כך מצאתי את עצמי מובילה את אחד המפקדים לפני ההתקפה המתוכננת לסיור במקום המיועד, כדי להחליט מהיכן בדיוק כדאי להתקיף. נסענו יחד במכונית קטנה, שחורה, ישנה וחבוטה. נדמה לי שהייתה זו “מוריס”. נסענו בדרך-לא דרך, בשבילים-לא שבילים, ובסיום הסיור חזרנו מאוחר למחנה בשוני. כולי נרגשת מגודל ההתקפה המתוכננת שאלתי אם אוכל להשתתף בה. “לא ולא!” הייתה התשובה. “איננו משתפים בנות, כי אין להם תפקיד מיוחד בהתקפות מסוג זה. אילו היית חובשת, שזה תפקיד מקצועי, היית יכולה להצטרף…” באותו רגע החלטתי – אם מצרפים חובשות להתקפה – אני חובשת…
למחרת, ביום ההתקפה, הבחנתי בסניטר בובי, שאותו הכרתי מהמושב נחלת ז’בוטינסקי.
“הי, בובי”, אמרתי לו. “אני חובשת! קח אותי אתכם!”
“חובשת? כל כך צעירה? איך ייתכן?” השתומם הלה.
ואני בשלי – “אני חובשת! תזדקקו לאחת כמוני בהתקפה!”
עקשנותי, כך מסתבר, השתלמה – יצאתי להתקפה כ”חובשת”. מה היה קורה אילו היו באמת מזדקקים לי? על כך לא חשבתי. מסימני גיל הנעורים האימפולסיבי. ואכן, כל ההתקפה לא ארכה זמן רב. גידי (עמיחי פאגלין) הביא עמו מרגמה, שהוא עצמו המציא והרכיב במו ידיו, ירה בה כמה יריות שהפחידו את תושבי הכפרים כל כך, עד שנשאו רגליהם וברחו במהירות. כפר אחר כפר חזרה התופעה. גידי יורה כמה יריות, והמוני כפריים נסים בבהלה. את ההתקפה הזאת אזכור תמיד, לא רק בשל התחפשותי לחובשת, אלא גם בזכות הבצל הירוק. מסתבר שהכפריים הנמלטים הותירו אחריהם גינות שלמות מלאות בצלים ירוקים ורעננים. העמסנו את הבצלים הריחניים על המשאיות, וחזרנו למחנה שוני ברכוש גדול…
ההפצצות רודפות אחרי
לא הספקתי לשכוח את ההרפתקה הקודמת, והנה הרפתקה הבאה לפני. המקום הפעם: התחנה המרכזית בתל אביב. לתחנה הגעתי לאחר סיום קורס מ”כים לרובאים בשוני, עושה את דרכי לביתי ברחובות. כדי להגיע לאוטובוס למושבה ירדתי למטה, למנהרה, אך לפני שהספקתי לחפש את האוטובוס שלי, שמעתי קולות הפצצה מבחוץ! שלוש שעות תמימות הייתי כלואה במנהרה, כאשר המצרים מפציצים את התחנה המרכזית (היום-הישנה) בתל אביב ללא הפסקה. כאשר הסתיים מחול השדים הקולני הזה, עליתי למעלה, וכל שראיתי היה אוטובוסים שרופים. נהג לרחובות – אין! הסתובבתי בתחנה המומה, כשמחזות מזעזעים לנגד עיני כמו סוס ועגלה מפוחמים, שרועים בין האוטובוסים מעלי העשן…לפתע הבחנתי בבחור מוכר יושב בתא הנהג של משאית חומרי נפץ. ביקשתי ממנו “טרמפ” לרחובות, וכשבתי המושבה נראו לעיני נשמתי לרווחה. סוף סוף אוכל להירגע מההפצצות בתל אביב. אך מיד התבררה לי טעותי כשקול אזעקה רם נשמע ברחובות. אכן, ההפצצה רדפה אחרי עד לכאן! אנשים נסו למקלטים, ואילו אני, בהלך רוח של “דווקא”, סירבתי לרדת למקלט. “ישבתי מספיק שעות בתוך הפצצה בתל אביב, די! לא אשב גם ברחובות במקלט!”, אמרתי לעצמי. עם הינתן אות ההרגעה הבחנתי, שהבית מול בית הורי (בית המועצה מול בית קנטרוביץ’) נהרס כליל בהפצצה. תשאלו איך הרגשתי כשנטלתי הימור על חיי וסירבתי לרדת למקלט? אין לי מושג, עד היום איני זוכרת, אוכל רק להבטיח לכם, שלא היה זה ההימור היחיד שנטלתי בתקופת שירותי באצ”ל.
רומנטיקה במחתרת
בתחילת השירות שלי באצ”ל, קיבלתי תפקידים קלים, לפני שהוכשרתי כרובאית וכסיירת. אחד מתפקידיי היה לעזור בגיוס חיילים חדשים למחתרת. כך הכרתי את יוסי עבו, בעלי לעתיד, שהיה מגייס חיילים חדשים.
באחת הפעמים הוא נשלח לרחובות, ואני קיבלתי תפקיד להנחות אותו לכתובותיהם של בני הנוער המועמדים לגיוס.
תפקידו היה להשפיע עליהם להתגייס. ליויתי אותו במשימה זו כמה פעמים, ולאחר מכן כל אחד מאיתנו גויס למקום אחר. נפגשנו שוב, כשהוא תפס במקרה טרמפ לירושלים, אך הנהג עצר ברחובות.
מאז לא נפרדנו.
בגין ובת החן – סיפורה של תמונה
היה זה בתקופת שביתת הנשק בירושלים במלחמת השחרור בערך בשנת 1948, במהלך אימונים שגרתיים בנשק של האצ”ל. מנחם בגין הגיע לביקור במקום האימונים, שהיה פרדס ליד גהה. בעודו נפגש עם מפקדי האצ”ל, הגיע מישהו עם מצלמה כדי לצלם את מפקד האצ”ל שיצא מהמחתרת –מהצללים אל אור היום. עברתי במקרה עם נשק על הכתף ובגין קלט אותי. להפתעתי, שמעתי אותו אומר –”בואי, בואי, בת החן! בואי הצטלמי אתנו!”. אמנם התביישתי, אך מי יעז להגיד “לא” למפקד האצ”ל שכל כך הערצנו. בגין עמד עם המפקדים ואני ישבתי למרגלותיו. עברו שנים, ובשנת 1980, החליטו בעלי ה”סטודיו לצילום פראז” בתל אביב, לערוך תחרות צילומים ארצית על הנושא “אירועים בחיי המדינה”. בתי, רפאלה, שלחה את התמונה לתחרות. התמונה זכתה בפרס ראשון והוצגה ברוב עם בסטודיו פראז’ ברחוב דיזינגוף שבתל אביב. גם מנחם בגין, שכבר החזיק בתואר “ראש ממשלה”, הוזמן לטקס חלוקת הפרסים, וכך פגשתי אותו שוב ליד התמונה ההיסטורית. שוב עברו שנים, בגין, עדיין ראש ממשלה, אחרי מלחמת לבנון, עצוב ומדוכא מסתגר בביתו ולא יוצא ממנו. החלטנו להתגייס אז, חוג תגר בליכוד, לבקרו במוצ”ש ולעודד אותו. באתי עם בעלי ז”ל, יוסף עבו עברון, ובידינו שי: עותק של התמונה ההיסטורית. “מי אתם בבקשה?” שאלו אותנו בפתח ביתו, “ראש הממשלה אינו מקבל אורחים”. “מסרו לו”, ענינו, “שחיילי האצ”ל אנחנו ובאנו לראות את המפקד שלנו”. מיד נפתחה הדלת, והוזמנו להיכנס. בהמשך הביקור, בגין התרגש מאוד, נישק אותי על שתי לחיי, וחתם על עותק התמונה שלי –”באהבה מבגין”. תמונה זו, מוגדלת, תלויה כלאחר כבוד במרכז הסלון בביתי.
יהודית עבו עברון, בת נעמי ונחמיה קנטרוביץ’ ממשפחת המייסדים ברחובות, גדלה והתחנכה ברחובות, היתה חברה במכבי, בבית”ר, בגדנ”ע ובתנועת האצ”ל. היתה מפקדת כיתה באצ”ל והשתתפה במלחמת השחרור בכיבוש הכפרים במשולש. עסקה בחינוך, הוראת טבע וחקלאות ובהדרכת מורות במדעי הטבע. בוגרת המחזור הראשון שהוכשר באונ’ ת”א בתוכנית הניסויית למדריכות טבע ומדעים (פרויקט מט”ל) בהובלתו של פרופ’ דוד חן. היתה בין הראשונות בארץ שעסקה בהטמעת תוכניות לימוד חדשניות בטבע ומדע וזכתה לציון לשבח משר החינוך באותם ימים – מר יגאל אלון. השתתפה עם תלמידיה בתוכניות הטלוויזיה החינוכית להוראה מדעי הטבע. ניהלה את בית הטבע בגבעתיים וכיום עוסקת בציור. במשך יובל שנים, סייעה לבעלה יוסף עבו עברון ז”ל, בארגון תהלוכת ספר התורה בערב ל”ג בעומר מבית עבו בצפת לקבר הרשב”י במירון. יהודית הינה ציירת פוריה, בתמונותיה מתבטאת אהבתה לארץ ישראל, נופיה ואנשיה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר