יוסף עבו – עברון ומערכת ליכודניק מביאה לכם את הפרק השביעי של פסקול מלחמת השחרור
י”ח בטבת תש”ו – 22.12.1945
55 עצורים נוספים הוצאו מלטרון לאריתריאה. העצורים התנגדו בכוח להוצאתם. המאבק נשמך שעה שלמה, בין החיילים החמושים לבין העצורים שהתבצרו בצריפיהם.
כ”א בטבת תש”ו – 25.12.1945
יחידת האצ”ל בלבוש חיילים בריטיים חדרה למחנה הצבא בבית-נבאללה, במטרה להחרים נשק ממחסן המחנה. הניסיון לא עלה יפה, ואנשי האצ”ל עזבו את המחנה, מבלי לעורר תשומת לב. החדירה נתגלתה רק למחרת היום.
על הניסיון הכושל מספר איתן לבני (בספרו “המעמד”, עמ’ 151 ): “חברים ששירתו במחנה הראשי של חיל ההנדסה הבריטי ב”בית נבאללה” סיפרו לנו שבמחנה הבסיס הזה מוחזקות כמויות גדולות של נשק, החלטנו לנצל את ליל חג המולד שחל ב-25 בדצמבר 1945, כדי לחדור לתוך המחנה, ללא קרב… הבעיה העיקרית הייתה, כיצד להשתלט על ביתן-המשמר ליד השער הראשי ועל 30 החיילים שבו….גייסנו למבצע שתי משאיות והחנינו אותן בסמוך לשער הבסיס. מבצעי הפעולה, ששירתו בצבא הבריטי היו מודעים ללהיטותם של חיילי הוד מלכותו למשקאות חריפים, בייחוד בליל חג המולד. הם הצטיידו במלאי של בקבוקי ויסקי, מתוך כוונה שאנשינו יחליפו את הבריטים, לאחר שאלו ישתכרו…כעשרים סבלים המתינו בסבלנות בסמוך לשער, כדי לעשות דרכם פנימה עם הינתן האות… עברו עלינו רגעים ארוכים מאוד בהמתנה לשעת חצות…אבל שעת חצות עברה חלפה לה, וכך גם השעה אחת אחר חצות…ודבר לא התרחש…”.
התברר, שעל אף כמויות הענק של הוויסקי, שהבריטים הריקו לתוכם, חלק גדול מהם נותרו מפוכחים ולא נותרה ברירה אלא להורות על נסיגה.
כ”ג בטבת תש”ו – 27.12.1945
כשנה וחצי לאחר ההתקפה הראשונה על מרכזי המשטרה והבולשת בירושלים וביפו, שוב הותקפו יעדים אלה על ידי האצ”ל והלח”י, הפעם במסגרת תנועת המרי.
מסביר איתן לבני: “בניין המטה הארצי של המשטרה והבולשת במגרש הרוסים בירושלים היה לצנינים בעינינו, שכן סימלו על הצד המוחשי ביותר את שלטון הדיכוי הבריטי; שכנו בו המפקח הכללי של המשטרה וראשי הבולשת שהיו אויבינו בנפש…אנשים שהוסיפו להתנשאות הבריטית הטיפוסית גם נופך אנטישמי חריף…הם היו אחראים אישית לכליאתם ולמעצרם של כאלף עצורים ועצורות בבתי כלא בארץ ובמחנות מעצר בגלות אריתריאה…
אחרי ההתקפה ב-23 במרץ 1944 תוגברה השמירה על בניין המטה בירושלים וחוזקו הביצורים. סביב הבניין מותחו גדרות תיל עם קונצרטינות. שוב לא ניתן היה לעהור על המדרכה ליד המטה אלא רק מעברו השני של הכביש…ואם לא די בכך, זרקור בלש כל הלילה סביב הבניין, דרוך לכל תנועה חשודה…” (“המעמד” עמ’ 154 ).
בשעה 19.20 פתחו יחידות האצ”ל והלח”י בהתקפה. מפקד הפעולה בירושלים היה
שרגא אליס, איש האצ”ל ומפקד הח”ק (חיל הקרב) בבירה. לסגנו מונה איש לח”י,
יעקב גרנק (דב הבלונדיני). עם מתן האות החלו עמדות ההבטחה וההסחה להפעיל רימונים ומוקשים, כדי לרתק את הכוחות הבריטיים אל מחנותיהם ולמנוע מהם לחוש לעזרת המותקפים; קהל עוברי-האורח הוזהר שלא להתקרב לאזור הקרבות, על ידי מחסומי אש,
באמצעות גלגול חביות נפט מנוקבות ומוצתות שהפכו את הרחוב לנהר של להבות. כבר ברגעים הראשונים חוסלה ההתנגדות מצד הכוחות הבריטים . הדלת הראשית של בניין הבולשת נפרצה ומיד הוכנס פנימה מטען חומר הנפץ, שגרם להתמוטטות כל חזית הבניין .
בנסיגתם נתקלו היחידות בהתקפות מהמארב; בחילופי היריות נפל שמואל (צבי אהרוני), איש לח”י; סגן מפקד הפעולה, יעקב גרנק, נפצע קשה ואיש אצ”ל נוסף, ששון לוי, נפצע ונאסר. שבעה קצינים וחיילים בריטים נהרגו ו-14 נפצעו.
כל הסביבה הוקפה מיד על ידי צבא ומשטרה, אולם המתקיפים הצליחו לסגת, דרך סמטאות “נחלת שבעה” לעבר נקודות הפיזור, ועמם הפצועים שהועברו לטיפול רפואי, ביניהם דב גרנק, שנפצע מכדור בריאה.
באותה שעה הותקף בניין מרכז הבולשת ביפו.
בחיפוי אש מקלעים חדרה חוליית החבלנים אל תוך הבניין, הניחה את חומר הנפץ שהופעל מיד ונסוגה בשלום. נזק רב נגרם למבנה בן ארבע הקומות (שלא מכבר שופץ מתקיפתו הקודמת מלפני כשנה וחצי). על הפעולה פיקד איש האצ”ל, אליהו טמלר, (גונדר יהושע).
ההתקפה על מחנה הצבא הבריטי במגרשי התערוכה בת”א
בד בבד עם ההתקפות על מרכזי הבולשת בירושלים וביפו, תקפה יחידת האצ”ל בפיקודו של עמיחי פאגלין (גידי) את מחנה הצבא הבריטי במגרשי התערוכה בתל אביב, מקום שבו אחסן הצבא הבריטי כמויות ניכרות של נשק וציוד. היעד הפעם היה מאתיים טומיגנים, שלפי המידע, מצויים היו באחד המחסנים.
הייתה זו “הפעולה הימית” הראשונה של האצ”ל, שכן חלק מהכוח הגיע למקום בסירות-מנוע מהירקון.
התוקפים מנו ארבעים איש. הם חולקו לשניים: קבוצה אחת פעלה מכיוון העיר, ושנייה מכיוון הירקון. נקבעו חוליות פריצה והשתלטות, יחידת ריתוק, אבטחה, ויחידת “סבלים”. לפי המידע, שהגיע למתכנני ההתקפה, דרושות היו ידיים רבות, כדי להוציא את שלל הנשק מן המחסנים.
לאחר שנפרצו גדרות-התיל, המקיפות את המחנה מכל עבריו, ניתן האות וחוליות הלוחמים החלו תופסות עמדות בשטח. הם התקדמו בשני ראשים והשתלטו על הבניין המרכזי. גידי קרא ליד השער לבריטים, להיכנע ולהניח את נשקם: “כל השטח נשלט על-ידינו. אם תרימו ידיים ותיכנעו, איש מכם לא ייפגע. המטרה שלנו היא מצבור-הנשק.”
כארבעים חיילים הרימו את ידיהם וכונסו באחד החדרים, תחת שמירה. נשקם האישי ניטל מהם. חייל אחד, בדרגת רב-טוראי, גילה התנגדות, ובחילופי היריות, נפצע קשה ומאוחר יותר, מת מפצעיו בבית-החולים. צלף בריטי בודד התבצר בעמדה והמשיך לירות לעבר התוקפים. בזה אחר זה נפגעו אנשי יחידת הפורצים, אך המשיכו בהתקדמותם.
אהוד (פסח זיסין), ששימש כסגן מפקד הפעולה, התקדם בראש יחידתו לעבר המבנה, ששימש כמחסן ופרץ את דלתו בחומר-נפץ. הפיצוץ גרם לבהלה בקרב החיילים, וזו אך גברה, שעה שחוליה שנייה פתחה באש לעבר בניין מגוריהם. עמדות המשמר אוישו בכמה אנשי אצ”ל במדי צבא בריטיים, כדי שלא ניתן יהיה לחשוד מהחוץ במתרחש פנימה. בעקבות פיצוץ דלת המחסן, פרצה לתוכו יחידתו של אהוד, וכשהעלו אור – נדהמו למראה עיניהם: לבד משלושה טומיגנים וכמה חגורות כדורים על אחת האצטבות – לא היה שום נשק. המחסן היה ריק. האכזבה הייתה מרה. לא היה עוד כל טעם לשהות במקום. אך דרך היציאה הייתה בטווח האש של הצלף, שמנע מהבחורים לסגת.
ברוך ויינר (קונוס) המשיך לרסס במקלעו את שער המחנה, אולם לא הצליח לשתק את אש הצליפות; אהוד הטיל רימון לעבר מקור הירי ובטרם הספיק לחצות את מפתן המחסן, נפגע מצרור ונפל מתבוסס בדמו. הוא עוד הספיק לצעוק: “נפצעתי! “ ואיבד את הכרתו.
גידי שמע את קריאתו. “הישאר על מקומך, אני בדרך אליך,” השיב. הוא זחל בזהירות לעבר המחסן, מטר אחר מטר; ליד הפתח זינק בזריזות פנימה. אהוד היה שרוע על הרצפה, גונח מכאבים וסביבו שלולית דם. הוא היה פצוע קשה בבטנו, בידו וברגלו.
גידי נשאו בעדינות על גבו והחל זוחל עמו החוצה. מטר כדורים קידם את פניו ואלצו לשוב פנימה. “השליכו פיטרדה” (רימון-הלם), צעק לעברם של דב שטרנגלז ומוטקה, שתפסו מחסה מאחורי קיר סמוך. דב שלף פיטרדה, שפשף את ראש הגפרית, ובעודו מניף את זרועו – פילח כדור את חזהו. הוא מעד, נפל, והפיטרדה התפוצצה ברעש מחריש אוזניים, מרסקת את לחיו הימנית ואת כף-ידו. בה בעת הצליח גידי לקַפֵּץ החוצה, נושא על גבו את אהוד הפצוע. נושף ומתנשף פקד לחצצר את אות הנסיגה.
תוך חילופי-אש עזים, הצליחו לפלס דרכם הבחורים אל הסירות, גוררים עמם את הנפגעים: חמישה פצועים קשה ועוד אחדים פצועים קל. ב”שבע-טחנות” המתין להם שמולי’ק, הנשק הראשי, וקיבל מידיהם את הציוד. הפצועים הועברו לבית-חולים “פאולן” ברמת-גן. רופא האצ”ל, ד”ר מתן, הוזעק למקום, וכעבור שעה קלה הגיע גם פרופסור מרכוס, שקבע מיד: “מצבם של שלושה אנוש ועלינו לנתחם, ללא דיחוי.” הוא טלפן אישית לבית-החולים “הדסה” ודרש לשלוח מיד שני אמבולנסים. עד להשלמת הניתוח לא מש מעליהם, וכשביקש שוטר בריטי לעוצרם במחסום, הסביר הפרופסור ביובש: “אנו מובילים חולי טיפוס”. השוטר נרתע בבהלה.
ב5:00- לפנות בוקר השיב דב שטרנגלז (סמל אבנר) את נפשו לבורא.
כל הפצועים האחרים החלימו, בסופו של דבר, ושבו לתפקד כרגיל – כולל פסח זיסין (אהוד), שחב את חייו לגידי, שחלצו בחירוף-נפש ממלכודת האש.
מאזן השלל הפעם היה עגום והסתכם במספר “טומיגנים”, שהיו בידי החיילים בשער, ובכמה רובים ורימונים. הפגיעה ביוקרתו של הצבא הבריטי, לעומת זאת, הייתה רבה. ארבעים חיילים נכנעו לפני קומץ קטן של לוחמי מחתרת. (“גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל” – עמ’ 62-64 ).
בעקבות שורת ההתקפות על מרכזי השלטון של הבריטים הוכרז עוצר בירושלים, בתל אביב וברמת גן. בירושלים נעצרו 2.400 יהודים ומאות נעצרו בתל אביב וברמת גן. רוב העצורים שוחררו לאחר חקירות שלא העלו דבר.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר