פרק שלישי בדברי הימים : המאבק בבריטים נכנס להילוך גבוה
מהו הפסקול של מלחמת השחרור – לחצו כאן
כ”ט בתשרי תש”ה – 16.10.1944
אשר טרטנר, איש אצ”ל, הפצע ברגלו מיריות המשטרה בשעת הדבקת כרוזים בחיפה ונאסר; מפקד בית הסוהר הבריטי סירב להגיש לו עזרה רפואית, כתוצאה מכך, התפתחה ברגלו הרעלה והוא מת כשהובא באיחור זמן לבית החולים.
א’ במרחשון תש”ה – 18.10.1944
לראשונה בתולדות השלטון המנדטורי – 251 עצורים מהאצ”ל והלח”י הוגלו לאפריקה.
יחידות משוריינות של הצבא הבריטי, מלוות בחיל רגלים, הקיפו בשעות הלילה את מחנה העצורים בלטרון והעבירו תחת משמר כבד 251 מהעצורים, ביניהם אנשי אצ”ל ולח”י, לשדה התעופה בלוד, ומשם הטיסו אותם, כבולים, למחנות מעצר באפריקה – תחילה לאריטריה, ולאחר מכן, לסודן ולקניה.
היישוב היהודי, על כל שכבותיו, נסער מפעולה זדונית זו וגל המחאות הציבורי, ששטף את הארץ, אילץ את ביטאון ה”ההגנה”, אשנב, לצאת בדברי הסבר על שתיקתם של המוסדות הלאומיים הרשמיים: “היישוב לא היה מקבל שילוח של 251 יהודים מהארץ, כפי שקיבל, אילו היה מנסה השלטון לגרש – בכל תירוץ שהוא – אנשים בעלי זיקה לכלל, ‘שאחריות הכלל חלה עליהם’ “, הסביר במאמר, שהסתיים בשמחה גלויה לאיד: “ידעו נא הפורשים: המוציא עצמו מהכלל – הכלל איננו אחראי לו…”.
“חרות” (ביטאונו של האצ”ל לעת ההיא) הגיב בחריפות על ההגליה והכריז, “על פשע זה לא נעבור לסדר היום…” והמשיך בדברי תוכחה קשים נגד השלטון: “יודעים אנו למה התכוון השלטון, אשר לא מצא אף אונייה ואף מטוס על מנת להציל מספר יהודים מן התופת, אבל מצא עשרות אווירונים, כדי לגרש יהודים מן המולדת”.
י”ד במרחשון תש”ה – 31.10.1944
ראשי “ההגנה” יוזמים פגישה עם מנחם בגין ומאיימים:
אם האצ”ל לא יפסיק מיד את פעולותיו נפעל להשמדתכם
מאבקו של האצ”ל בבריטים, שהלך והתרחב ואף זכה לאהדה לא קטנה מצד הציבור היהודי , היה לצנינים בעיני ראשי מוסדות היישוב והנהגת ה”ההגנה”, שראו בכך פגיעה קשה בסמכויותיהם. במטרה לבלום בכל מחיר את המשך פעילותו של האצ”ל גמרו אומר ראשי ה”הגנה”, שלא לבחול בשום אמצעי, כולל שיתוף פעולה חשאי עם הבולשת הבריטית, הסדר, שנכנס לתוקפו כבר בספטמבר 1944. חודשיים לאחר מכן, ב–31 באוקטובר 1944, יזמו ראשי “ההגנה” פגישת הבהרה בין אליהו גולומב (מראשי “ההגנה”) ומשה סנה (ראש המפקדה הארצית של “ההגנה”), לבין מפקד האצ”ל,מנחם בגין . הפגישה התנהלה באווירה מתוחה, אליהו גולומב תבע מבגין הפסקה מיידית של הפעולות: “אנו דורשים מכם להפסיק מיד… איננו רוצים שתתחיל מלחמת-אחים… אולם נהיה מוכנים גם לכך… ברור שאיננו מדברים על חיסולכם הפיסי, אולם התפתחות הדברים תביא גם לכך, היא תביא להשמדתכם. ואז לא חשוב מי התחיל הראשון – זה עניין של תעמולה והסברה…”.
משה סנה, שדיבר אחריו, הסתייג משפת האיומים הבוטה של גולומב ואף טען, כי להערכתו, לא ירחק היום שבו יילחמו כל הארגונים ביחד ועל כן יש לשמור את הכוחות לקראת היום הזה, יחד עם זאת, הבהיר: “לא נוכל להשלים בשום אופן.עם ניהול פעולות הכרוכות בתוצאות פוליטיות, בייחוד שהן, לדעתנו, מזיקות ומביאות הרס לכול תקוותינו…“
תשובתו של בגין הייתה נחרצת וחד משמעית: “הנכם מאיימים עלינו בהשמדה. רבותי, לשם השמעת הדרישה והאיומים האלה לא היינו צריכים להתאסף כאן … מהשמדה איננו מפחדים. איננו מאמינים גם שתצליחו באמת להשמידנו. נאמר לכם גלויות: אנו לא נפסיק את מלחמתנו”.
הפגישה הסתיימה לאחר חמש שעות באווירה קשה, מבלי שהצדדים הצליחו לשכנע זה את זה. שוב לא היה ספק, כי ראשי “ההגנה” נחושים בדעתם לפעול נגד האצ”ל בכוח, כדי לחסלו.
כ’ במרחשון תש”ה – 6.11.1944
ביום שני, 6 בנובמבר 1944, בשעת הצהריים, ארבו שני שליחי הלח”י – אליהו חכים ואליהו בן צורי – ללורד מוין, מיניסטר המדינה הבריטי למזרח התיכון, ששעה שחזר ממשרדו לביתו.
(מוין, שהיה ידוע כאנטי-ציוני, נתמנה ב-1944 לשר התושב של ממשלת בריטניה במזרח התיכון, וממקום מושבו בקהיר, היה אחראי, בין השאר, לביצועה של מדיניות “הספר הלבן). עמו במכונית היו הנהג, השליש והמזכירה. כשנעצר הרכב בסמוך למעונו זינקו השנים לעברה וחכים ירה שלוש יריות היישר במיניסטר; הנהג זינק לעבר חכים, אבל בית-צורי פגע בו. כל זה נמשך שניות מספר, השניים עלו על אופניים ופתחו בנסיגה. במקרה נזדמן למקום שוטר-תנועה על אופנוע ולקול צעקותיו של השליש פתח ברדיפה וביריות אחר הבורחים. בית-צורי נפגע בכדור שחדר לצלעותיו ונפל; חכים חש לעזרתו, אך השניים נלכדו על גשר בולאק, הוכו באכזריות ונאסרו.
להתנקשות בלורד מוין נודעו השלכות מרחיקות לכת: ראשי מוסדות היישוב והנהגת “ההגנה” זכו סוף-סוף באמתלה, שחיפשו מזה זמן, לפתוח במאבק אקטיבי נגד המחתרת העברית, כשחוד החנית מופנה נגד האצ”ל; וזאת, חרף העובדה, כי ההתנקשות בלורד מוין בוצעה, בלי לשתף את הנהגת האצ”ל או אפילו ליידע אותה בהולך להתרחש ( נתן ילין מור הקדים להגיע להסכם עם אליהו גולומב, על הפסקת פעולותיו של הלח”י ועל פריסת חסותה של “ההגנה” על חבריו).
בזכרונותיו כותב בגין על ההתנקשות בלורד מוין:
“ב-6 בנובמבר 1944 המתנתי יחד עם מרידור ליצחק יזרניצקי ולנתן פרידמן מהנהגת לח”י, כדי לעבד יחד את נוסח ההודעה המשותפת(בתגובה על גירוש 251 העצורים לאריתריאה ואת פרטי הפעולות המשותפות). יעקב פתח במקרה את הרדיו. והנה ידיעה: ‘בקהיר בוצעה התנקשות בלורד מוין…’. ראשי לח”י, על אף הסכנה שארבה לנו ועל אף שיתוף-הפעולה בינינו, לא הודיעו לנו דבר על העומד להתרחש”.
בספרו “המעמד” מוסיף על כך איתן לבני:
“ההתנקשות בקהיר, שעליה נודע לנו מכלי התקשורת, נפלה על מפקדת האצ”ל כרעם ביום בהיר. לא חשנו צער על מותו של השר התושב, שהיה שונא ישראל מובהק, אבל חרתה לנו העובדה, שראשי לח”י הפתיעו אותנו. שבעתיים חרה לנו כשנודע, שלח”י קיבל את תביעותיהם של ראשי ההגנה, להפסיק לאלתר כל פעולה והוא נכנס למעשה לתרדמה מתמשכת. לח”י התקפל בפינתו והמתין לראות, כיצד ייפול דבר. כל זעם ה”סזון” נחת על האצ”ל…”.
כ”ה במרחשון תש”ה – 11.11.1944
ב-11 בנובמבר 1944, התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית לישיבה מיוחדת, שהוקדשה לצעדים הנדרשים נגד “הפורשים”; בן-גוריון הסביר את הדרישה לשיתוף-פעולה עם השלטונות; יעקב זרובבל הוסיף על כך : אין לי מוסר כליות למסור אותם למשטרה. אין אני חושב זאת למלשינות… לדידי זה פאשיסט, ואין שונא יותר גדול לפועל, ליהודי ולציונות מאשר פאשיסט וצריך לעקור אותו, ואם אני יכול לעקור אותו דרך הממשלה – צריך לעשות זאת ואין זו מלשינות …”.
הרב פישמן ויצחק גרינבוים המשיכו להתנגד לכל צורה של שיתוף-פעולה עם הבולשת הבריטית, וכאשר נפלה ההכרעה, הודיע גרינבוים על התפטרותו מהנהלת הסוכנות היהודית.
ד’ בכסליו תש”ה – 20.11.1944
ה”סזון” – עונת הציד נגד האצ”ל נכנסת לתוקפה
לאחר שההחלטות למלחמה באצ”ל אושרו בהנהלת הסוכנות היהודית ובוועד הפועל הציוני, הובא העניין ב-20 בנובמבר בפני ועידת ה”הסתדרות”, הגוף שקבע יותר מכל מסגרת אחרת את התנהגותו של “היישוב המאורגן”, ושם אושרו ארבע הנקודות שהוצעו על ידי בן גוריון נגד האצ”ל: א. לגרשם מהעבודה; ב. למנוע מהם מחסה ומקלט;
ג. לא לתרום להם כסף; ד. לשתף פעולה עם הבריטים (להלשין עליהם לשלטונות).
עוד לפני שנודעה זהות המתנקשים, התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית ופרסמה הודעת גינוי, שהסתיימה בדרישה להסגיר את אנשי האצ”ל לשלטונות הבריטים: “הישוב נתבע להקיא מתוכו את אנשי הכנופייה המהרסת והמחריבה הזו, לא להיכנע לאיומיהם ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי הטרור ולביעור ארגונו, כי בנפשנו הדבר”. ואכן, בהמשך סיפקה המחלקה המדינית של הסוכנות למשטרה, באמצעות קציני קשר, מאות שמות של אנשי אצ”ל וחשודים מאוהדיו; הבולט בין המלשינים היה ראש עיריית ירושלים
המנוח ,טדי קולק, שהתמנה בשנת 1944 לראשות “המחלקה לתפקידים מיוחדים” בסוכנות היהודית וסיפק מידע נרחב על האצ”ל למחלקת הביון הבריטי MI5 . (אגב, שם-הקוד של קולק אצל הבריטים היה “Scorpion” – עקרב באנגלית).
עם אישורה של ועידת ההסתדרות נכנסה לתוקפה רשמית “עונת הציד נגד האצ”ל”, שכינויה “הסזון”. עשרות אנשי אצ”ל נחטפו במקומות שוני בארץ, נחקרו, עונו, ובחלקם הוסגרו לידי הבולשת הבריטית, המלאכה הנתעבת הוטלה בעיקרה על הפלמ”ח ומתנדבים משורותיו ביצעו אותה ככתבה בפקודת ראשי “ההגנה”.לביצוע המשימה גויסו כ-250 אנשי פלמ”ח ועליהם נוספו מאות אנשים מפלוגות “הפועל”, שפעלו במסגרת “ההגנה” ועוד עשרות אנשי הש”י. כל אלה עסקו באיסוף נתונים אחר אנשי האצ”ל וכן בחטיפתם ובהסגרתם לבולשת הבריטית. חלק מן החטופים הושמו תחילה בבתי-מעצר, נחקרו שם, לעתים תוך עינויים קשים, ולאחר מכן, הוסגרו לידי הבריטים.
י”ג בטבת תש”ה – 21.12.1944
שרשרת החטיפות וההסגרה לבריטים
תקופת החטיפות וההסגרה לידי השלטונות הבריטיים נפתחה ב-21 בדצמבר 1944 בירושלים בחטיפתו של איש האצ”ל, ינובסקי, על ידי אנשי “ההגנה”, במדי שוטרים.
מכאן ואילך נחטפו, בזה אחר זה, מפקדים באצ”ל ולוחמים מהשורה, שהיו ידועים ל”הגנה”:
ב-29 בינואר 1945 נחטף והוסגר לידי הבולשת הבריטית, חבר המפקדה של האצ”ל, אליהו לנקין; זמן קצר לאחר מכן, נחטף והוסגר חבר מפקדה נוסף, שלמה לוי; שניהם הוגלו מהארץ; ב-12 בפברואר 1945התדפקו אנשי הבולשת – בהדרכת אנשי “ההגנה” – על דלתו ברעננה של סגן מפקד האצ”ל , יעקב מרידור; הוא נאסר, הועבר לירושלים והוגלה לאפריקה; ב-27 בפברואר של אותה שנה נחטף על ידי אנשי ההגנה, יעקב פרשטיי, מפקד שירות הידיעות של האצ”ל; הוא הוחזק במעצר באחד הקיבוצים במשך שישה חודשים, תוך חקירות ועינויים קשים. וכך נמשך הדבר במשך חודשים ארוכים.
אין מספרים מדויקים לגבי מספר החטופים ולגבי אלה שהוסגרו לידי הבולשת הבריטית, אולם מעדויות שונות עולה כי בתקופת “הסזון הסגירה “ההגנה” לבולשת הבריטית כ-1,000 איש. רבים מהם השתייכו למפלגה הרוויזיוניסטית ולא היו פעילים באצ”ל. ב-8 בדצמבר 1944 שלח ד”ר וייצמן מברק סודי לראש ממשלת בריטניה, להודיעו כי 500 שמות של חשודים נמסרו למשטרה ויותר מ-250 מביניהם נעצרו. ואם לא די בכך, עשרות תלמידים שנחשדו בהשתייכות או באהדה לאצ”ל סולקו מבתי ספרם והוריהם פוטרו ממקומות עבודתם.
בתגובה למסע הרדיפות – פרסם האצ”ל ב-3 בדצמבר 1944 בעיתון “חרות” (ביטאונו בתקופת המחתרת) את מדיניותו בדבר אי-התגובה, ובה הכריז בגין, בשם הארגון הצבאי הלאומי, “לא תהיה בארץ זו מלחמת אחים”.
לא הכול בשורות הארגון היו שלמים עם החלטה זו: “האווירה בשורות האצ”ל הייתה קשה ועכורה…”,מספר על כך איתן לבני בספרו “המעמד” ומוסיף: “בגין היה נחרץ מאוד בעמדתו, שאין להגיב ואין לפתוח בפעולות תגמול נגד “ההגנה”. החלטה זו הייתה בניגוד לאופי ולחינוך שקיבלנו מאז 1937, כאשר האצ”ל דחה את מדיניות ההבלגה של ההנהגה הרשמית…והנה באה הפקודה להבליג, להתאפק, לתת ל”הגנה” יד חופשית להכות בארגון, באנשיו ובנשקו, בלי לנסות כלל להגיב. הייתה זו החלטה קשה ביותר והיא עוררה לא מעט התנגדות ומורת רוח…אך בגין לא סר מעמדתו הנחרצת.
איתן לבני, קצין המבצעים של האצ”ל בתקופת “הסזון” לא היה המפקד היחידי, שהתנגד למדיניות “ההבלגה”, שנכפתה על הארגון על ידי מנחם בגין. 26 שנים לאחר מכן, בראיון עם שלמה לב-עמי, חוזר על כך עמיחי פאגלין (גידי), קצין המבצעים שבא אחריו: “לא הייתי שלם בזמנו (וגם היום, לא) עם מדיניות ההבלגה שנקטנו ב’סזון’, מדיניות ששילמנו עליה בדם, בסבל ובאובדן חירותם של טובי אנשינו ומפקדינו…” (ספר “גידי” – עמ’ 348 ).
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר