היום לפני 67 שנה
כ”ד באייר תש”ד – 17.5.1944
במלאות חמש שנים לפרסום “הספר הלבן” שנעל את שערי הארץ, בפני ניצולי השואה, השתלטו אנשי האצ”ל על תחנת השידור המרכזית ברמאללה למשך כשעתיים, לאחר קרב פנים אל פנים עם אנשי המשטרה הבריטית, שנמלטו על נפשם. כוחות נוספים שנשלחו כתגבורת הונסו אף הם, תוך נטישת כלי רכבם בשטח; שתי מכוניות משטרה הוצאו מכלל שימוש ושלישית התהפכה ועלתה באש.
הכוונה הייתה לשדר מתוך התחנה מנשר בעברית ובאנגלית. “את המנשר הכין בגין” כותב איתן לבני בספרו “המעמד” ומצטט את תוכנו לפי זיכרונו (החומר הכתוב הושמד בשעתו): הננו מכריזים בזה, במלאות חמש שנים לפרסום הספר הלבן, כי האצ”ל פתח במרד נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל; אנו מביאים בזה לידיעת העולם הרחב, כי ‘הספר הלבן’ בטל ומבוטל וכי לא ננוח ולא נשקוט עד ששלטון הרשע יפנה את מקומו למדינה יהודית, שתהיה מקום מקלט לכל יהודי נרדף.אנו מכריזים בזה קריאת עידוד ליהודים היכולים לשמוע את בשורת המרד, כדי שידעו שאנו נלחמים לפתיחת השערים למענם וכדי שיפיצו את בשורת המרד בכל דרך אפשרית”.
“היחידה השתלטה על הזקיפים ונכנסה לתוך האולם”, ממשיך איתן לבני, “למרבה ההפתעה לא נמצא באולם מיקרופון ואי אפשר היה לשדר…מפח הנפש היה גדול, שהרי יכולנו להביא עמנו מיקרופון…עלה בלבנו החשד, שאחד מעובדי הלילה הספיק להעלים את המיקרופון, אבל לא היה לנו פנאי לברר את הדבר והוריתי לפנות את התחנה, ללא דיחוי…”
אף כי הניסיון לשדר מתוך התחנה לא צלח (מטעמים טכניים), עצם ההשתלטות על התחנה ושיתוקה לפרק זמן היוו מכה קשה לפרסטיז’ה של השלטונות. המתקיפים הצליחו לעזוב את המקום, ללא פגע, אך במהלך הנסיגה, בקרבת מגדל צדק, נתקלו במשמר שוטרים בריטים, ובחילופי היריות נפצעו קל כמה מהתוקפים ומהשוטרים . בהתקפה נטלו חלק כחמישים אנשי אצ”ל, בפיקודו של איתן לבני, ששימש באותה עת כקצין המבצעים של הארגון.
כ”ה בסיוון תש”ד – 20.6.1944
אנשל שפילמן נידון לעשר שנות מאסר על החזקת נשק; חסיה שפירא נידונה לארבע שנות מאסר באותה “אשמה”; שניהם אנשי לח”י ושניהם סירבו להכיר בסמכות בית הדין לשופטם והשמיעו הצהרות נגד השלטון הבריטי בארץ.
ד’ בתמוז תש”ד – 28.6.1944
מתתיהו שמולביץ, איש לח”י, נתבע בבית דין צבאי באשמת יריות על המשטרה. לאחר שסירב להכיר בסמכות בית הדין והשמיע נאום חריף נגד השלטון הבריטי, נידון למיתה.
מפקד הצבא הזדרז להחליף את גזר הדין למאסר עולם.
“חרות” (ביטאון האצ“ל) בתגובה:
“המשפטים האחרונים בפני בית הדין הצבאי בירושלים הם בלי ספק משפטים בעלי ערך היסטורי: בפעם הראשונה הופיעו בארץ ישראל צעירים עברים, אשר בהיותם מואשמים בהחזקת נשק לא התגוננו אלא התקיפו, לא ביקשו תירוצים אלא האשימו”.
“אשנב” (ביטאון ה”הגנה”):
“משפטי הנשק שימשו שופר תעמולה חשוב, כדי “להוכיח” לעולם, כי היהודים מתכוונים למרוד בבריטניה. מגמתם התעמולתית של משפטי הנשק נכשלה אמנם, אבל כתבו של “טיים” הודיע כי מרבית יהודי ארץ ישראל, התומכים במצע-בילטימור, הם קיצונים ומתכוננים בזמן הקרוב למאורעות”.
כ”ג בתמוז תש”ד – 3.7.1944
הותקפו בניין הבולשת ומחלקת הקרקעות ברחוב ממילא בירושלים על ידי האצ”ל. המשרדים נהרסו באמצעות חומרי נפץ, שהוחדרו אל המבנה, תוך קרב עז עם אנשי המשטרה. מעוצמת הפיצוץ התמוטטו קירות הבניין, שוטרים ופקידים בריטיים קפצו בבהלה מהקומות העליונות ואחדים מהם נפצעו תוך כדי ניסיונם למלט את נפשם. מהתוקפים איש לא נפגע ולא נעצר.
י”ט באב תש”ד – 8.8.1944
יחידת לח”י בפיקודו של יהושע כהן התנקשה בנציב העליון הבריטי, מק-מייכל, בדרכו מירושלים ליפו למסיבת פרידה לפני עזבו את הארץ. בקילומטר הרביעי מירושלים ניתכו צרורות יירי מתת מקלעים על הרכב והנציב נפצע קל בידו ובירכו. התוקפים התחפשו כמודדים ממשלתיים. החיפושים הנרחבים אחר התוקפים לא העלו דבר.
ג’ באלול תש”ד – 23.8.1944
האצ”ל תקף בשנית את מרכז הבולשת ביפו ובה בעת את תחנת המשטרה באבו-כביר ובנוה שאנן שבתל אביב. יחידת התוקפים נתקלה באש עזה ממכונות ירייה ממרכז הבולשת החדש ומבניינה הישן שמחציתו נחרבה בתקיפה הקודמת (בכ”ח באדר תש”ד). הקרב נמשך כחצי שעה, אך למרבה האכזבה, כשהפורצים הצליחו לחדור אל תוך בניין המטה המחוזי של הבולשת במטרה להחרים כמויות של נשק למחסנים המדולדלים של הארגון, לא נמצאה במקום אף לא תיבה אחת של נשק ותחמושת…גם היחידה שתקפה את בניין המשטרה באבו-כביר חזרה בידיים ריקות, לאחר שנאלצה לסגת מהמקום כעבור כרבע שעה של קרב עז, מפאת האש העזה שהומטרה עליה. לעומת זאת, צלחה ההתקפה על תחנת המשטרה בשכונת נוה-שאנן: היחידה חזרה בשלום כששללה 18 רובים, אקדח ומצבור גדול של תחמושת.
חמתם של הבריטים בערה עליהם; בתגובה על הפשיטת נכנס הצבא לתל אביב ופתח בחיפושים מקיפים אחר התוקפים; על פתח תקוה הוכרז עוצר.
לראשונה מאז הכרזת “המרד” על ידי בגין נכנס הצבא הבריטי לפעולה נגד המחתרת.
ה’ בתשרי תש”ח, מוצאי יום הכיפורים – 27.9.1944
שבועיים לפני יום הכיפורים בתש”ח הוציא האצ”ל מנשר בעברית ובאנגלית, ובו אזהרה לשלטון המנדאט, שלא להפריע לתפילה ולתקיעת השופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים (תקיעת השופר נאסרה על היהודים ב”דבר המלך במועצתו” (1931), סעיף ב’, פסקה 5, שבה נקבע, “שאסור ליהודים לתקוע בשופר ליד הכותל, ואסור להם לגרום למוסלמים כל הפרעה בת מניעה…”. במנשר גם נאמר באופן חד משמעי, “שכל שוטר בריטי שיעז להתפרץ ביום הכיפורים לרחבת הכותל – ייחשב כפושע פלילי ויבוא על עונשו…”
“כעשרים דקות לפני תפילת הנעילה נעלמו השוטרים הבריטים מרחבת הכותל” מספר איתן לבני (“המעמד”, עמ’ 100) ומציין: “היה זה יצחק גן-צבי שתקע בשופר, כשהוא מוקף
בכ-20 אנשי אצ”ל במדים, שעדיין שירתו בצבא הבריטי, כדי לגונן עליו…אך לא היה צורך בכך והתקיעה בשופר עברה ללא הפרעה…האזהרות עשו אפוא את שלהן…”
באותו לילה ביצע האצ”ל שורת פעולות, שכונו בשם “הקרב על הכותל”:
הותקפו ארבע תחנות משטרה: משטרת קטרה (גדרה), בית דגון, קלקיליה ותחנת המשטרה המזרחית בעיר התחתית בחיפה. (שלוש מהן שכנו במבצרי “טגארט”, מוגנים היטב בגדרי תיל ובעמדות מקלע). בבית דגון בדרך לירושלים פרצו המתקיפים לתוך חצר המשטרה והניחו שם מספר מוקשים; בקלקיליה שבמשולש הערבי ניתכה על התוקפים אש צולבת והם נאלצו לסגת תוך קרב קשה. בחיפה הצליחה חוליית הפורצים ובראשה מפקדה, רחמים כהן (גד) להגיע אל דלת הכניסה הראשית של התחנה ולפוצץ אותה. מהתחנה נורתה לעברם אש צפופה ומפקד הפעולה נפצע בידו מרימון הפחדה שהחזיק (למחרת הוא נאסר בבית החולים רוטשילד, עקב הלשנה של הרופא שטיפל בו ). לבניין המשטרה נגרם נזק רב מהמוקשים שהונחו סביבו. בקטרה שבדרום חדרו המתקיפים לתוך בניין המשטרה ורוקנו את מחסן הנשק. שני חיילים ושני שוטרים בריטים נהרגו בחילופי היריות.
י”ב בתשרי תש”ה – 29.9.1944
הקצין וילקין, שהשתתף ברצח יאיר ואנשי לח”י אחרים והיה אחראי על המחלקה היהודית בבולשת המרכזית – נורה ונהרג על ידי אנשי לח”י בירושלים.
י”ט בתשרי תש”ה – 6.10.1944
אנשי אצ”ל חדרו למחלקת התעשייה הקלה בת”א והחרימו בדים בשווי 100 אלף לא”י
“כדי שאפשר יהיה להמשיך בלחימה היה האצ”ל זקוק למקורות הכנסה קבועים. מספרם של חברי הארגון גדל מחודש לחודש וחלקם נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ואת מקומות עבודתם; היה גם צורך לתמוך במשפחות האסירים ובעצירים. הצרכים הכספיים השונים הלכו וגברו מחודש לחודש”, כותב איתן לבני בספרו “המעמד”.
כך נולד הרעיון אצל יעקב מרידור (חבר המטה של האצ”ל) להחרים ממחסן אגף התעשייה הממשלתית הקלה כמות גדולה של בדים ואריגים ולמכור אותם בשוק החופשי, כדי לממן באמצעותם את פעולות הארגון. בפעולה השתתפו כ-45 אנשי אצ”ל והפעולה בוצעה, ללא תקלות. ערכם של האריגים והבדים שהוחרמו נאמד בכ-100 אלף לא”י (לירות מנדטוריות).
חלקם נמכרו מעבר לגבולות הארץ, וחלקם חולקו כמתנת האצ”ל בשכונות של תל אביב (התקוה, שפירא, כרם התימנים, בני ברק ובשכונות עוני נוספות).
בעקבות אותה פעולה השתפר לאין ערוך מצבו הכספי של הארגון וניתן היה לרכוש יותר “כלים” וחומרי נפץ להרחבת פעילותו.
אזלת ידם של השלטונות במאבקם נגד ארגוני המחתרת אילץ אותם לצאת ב-10 באוקטובר 1944 בפנייה רשמית לציבור היהודי, לסייע בידם “לבער את הטרור”.
בכ”ג בתשרי תש”ה (10.10.1944) שודרה הקריאה ברדיו בשלוש השפות הרשמיות:
“מנהל ענייני הממשלה בארץ והמפקד העליון של כוחות הצבא במזרח התיכון התייעצו בדבר המצב בארצנו: בתחילת השנה הנוכחית הפכה ארצנו לזירה, שבה בוצעו כמה פשעים ומעשי אלימות נוראים ע”י טרוריסטים יהודים, הפועלים מתוך כוונה ברורה, להביא בכוח לידי השתלשלות דברים, הנוחה להגשמת מטרות פוליטיות. קצינים ואנשים משרותי הביטחון נרצחו מתוך כוונה תחילה, והומתו ביריות בשעת מילוי תפקידם; בניינים ממשלתיים שעלו בעשרות אלפי לירות נהרסו בחומרי נפץ או הועלו באש. נעשה ניסיון, ולא הצליח, הודות להשגחה העליונה, להתנקש מהמארב בחייו של נציג הוד מלכותו.
הצבא והמשטרה נוקטים בנסיבות קשות בכל האמצעים למניעת הפשעים האלה, לגילוי מבצעיהם ועוזריהם ולהבאתם לפני כס המשפט. הממשלה והצבא יוסיפו לפעול במיטב יכולתם ולהשתמש במלוא השלטון האזרחי והצבאי.
מר שאו מנהל ענייני הממשלה בארץ והגנרל סר ברנרד פייג’אט, המפקד העליון של כוחות הבריטים במזרח התיכון, פונים בזה אל היישוב היהודי ומבקשים ממנו כי יפעל במיטב יכולתו ויגיש עזרה לכוחות המשפט והסדר בארץ, על מנת שיבוער הרע הזה מקרבו. דרוש שיתוף פעולה ממשי עם כוחות המשפט והסדר ובייחוד מסירת ידיעות היכולות להביא לידי תפיסת הרוצחים ועוזריהם.
להלן קטע מתוך כרוז תשובת האצ”ל:
השלטונות הבריטים הודו בפני עם ועדה , כי אין כוחם מספיק ואין ידם מסגת על מנת “להסתדר” עם כוחות המחתרת העברית הלוחמת. משום כך, נאלצו לפנות אל היישוב העברי, אל “מנהיגיו ומוסדותיו” בבקשה מודגשת פעמים מספר, שיסגיר את הלוחמים בידי רודפיהם… החתמת הגנרל פייגא’ט, המפקד הראשי של המזרח התיכון, באה ללמד כי ערך הפעולות המלחמתיות חורג מתחומה של ארץ ישראל. השאלה הקשורה במצב הביטחון בארץ הפכה להיות שאלה אימפריאליסטית, שאלה צבאית רצינית במזרח התיכון כולו…
הפנייה כשלעצמה צריכה לשמש מקור גאווה לכל יהודי בארץ ובתפוצות. זוהי פעם ראשונה, לאחר מאות שנים, ששלטון זר פונה בצורה זו, אל ציבור יהודי, מתוך הערכת הכוח העברי ובטון של בקשה..,
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר