כך החמיצו הבריטים את לכידתו של מפקד הפעולה
הרגע שלפני
יום שני, 22 ביולי 1946, היה יום קיץ רגיל, אפרורי. חום כבד שרר בחוצותיה של ירושלים. באזור מלון המלך דוד, טבורו של השלטון המנדטורי הבריטי, בראשותם של הנציב-העליון, סר אלאן קנינגהאם, המזכיר הראשי, סר ג’והן שאו, ומפקד הצבא, סר אבלין ברקר – נמשכו חיי השגרה כמימים ימימה. כוחות הביטחון בנו מחסומים גבוהים, כדי למנוע מהטרוריסטים להשליך רימוני יד לתוך השטח. המזכירות, המלון והמשטרה היו קשורים במערכת אזעקה מרכזית. תקרית כלשהי תביא להפעלת צופר קולני ולהבהלת כוחות צבא ומשטרה לאזור הסכנה. מוקפים גדרות-תיל ומשמרות כבדים של חיילים, הכול חשו עצמם שם בטוחים ומוגנים.
מאז שעות הבוקר נרשמו בסביבה מספר אירועים יוצאי דופן: פח תופת התפוצץ בקרבת מקום, צרורות ירי הדהדו בחלל המרחב, ובמרתף המלון פרצה מהומה קולנית, שפשרה לא נודע. אך לא היה בכל אלה, כדי להדריך את השלווה ואת קור-הרוח האנגלי, גם לא בהודעה הטלפונית “על פצצות במרתף הבניין,” ופרט לכמה עובדים זוטרים, שצפו משועשעים מחלונותיהם על המתרחש ברחוב – כמעט ולא הייתה לכך התייחסות.
בדיוק ב12.37- נשמע פיצוץ אדיר, שזעזע את ירושלים כולה והדו התגלגל עד ללונדון והרעיד את אמות היסוד, שעליו נשען השלטון הבריטי בארץ.
לפתע, נחרשו האוזניים והרחוב כולו נאפל במסך עשן שחור. באותה שעה התרומם אגף שלם של בניין המלון באוויר וכאילו התפורר וצנח שוב במטר של אבנים ובענני אבק. ברגע הראשון היו הכול נדהמים, עמדו ללא זיע ובנשימה עצורה. דומה היה כאילו סרט דרמטי נפסק באמצע ותמונת אימים נשארה תלויה על הבד – ללא קול וללא קשב. כאילו התאבנו כל בני-האדם וכאילו פסקה כל תנועה לחלוטין.
כל השעונים החשמליים שבמלון – נעצרו. הקירות שבאגף הדרומי-מערבי, נהדפו החוצה. ענן אימתני של עשן חום אפור התפשט במהרה לגובה של כמאתיים מטר והטיל צל כבד על הסביבה ביום שטוף שמש. ואז, בתוך העשן הסמיך, החל האגף הדרומי-מערבי להתמוטט, כשהקומה האחת נמעכת בשנייה ברעם של בטון מתרסק, של עצים נשברים ושל תמוכות ברזל מתקפלות.
לשכתו של סר ג’והן שאו הייתה במרחק של מסדרון קצר מהפינה, שנחתכה בהתפוצצות. אילו הייתה מעט יותר במורד המסדרון, היה גם הוא שוכב מתחת לערמת ההריסות העשנות. לקוחות הבר במלון, שעדיין החזיקו בידיהם את כוסות הג’ין הסתכלו נדהמים על הדלפק, שהפך בן-רגע לשברים. הרצפה הייתה זרועה מראות ובקבוקים מנופצים. באולם-ההמתנה התרוממה רצפת השיש וכמות אדירה של חול התעופפה בחלל. רק מעטים מאורחי המלון נפגעו – אגף המזכירות, לעומת זאת, “גולח” לחלוטין, התמוטט והיה לערמת הריסות ענקית מתחת לענן עשן ואבק.
במלון היו ברגע הפיצוץ העיתונאים גבריאל צפרוני, טד לוריא וג’וליאן מלצר.
“ישבתי אז במשרדי, שהיה בבניין רויטר בירושלים, במורד מה שקרוי היה אז ‘פרינצס מרי אביניו’ – כיום שלומציון המלכה,” סיפר ג’וליאן מלצר:
ישבתי לתומי ועבדתי, אינני זוכר בדיוק, מה היה נושא עבודתי, ובהתחשב במה שאירע, זה גם חסר ערך. בסביבות השעה 12.30 בצהריים שמעתי התפוצצות אדירה …
עליתי על גג הבניין, שהיה שטוח, וראיתי עמוד עשן אפור, עבה, מתרומם אל על, וכל האגף הדרומי-מערבי של מלון המלך דוד הפך לעיי מפולת. כמובן, שלעת ההיא עמדנו כולנו תחת הרושם העגום של האבדות הכבדות בנפש.
כעבור שנה, בדרכי למסע הרצאות באמריקה, ערכתי חניית-ביניים בלונדון. נפגשנו, קבוצה של עיתונאים, והשיחה התגלגלה על האירועים בארץ. גם האצ”ל וגם הלח”י היו פעילים מאוד באותה תקופה, ועליי להודות, שאנשי העיתונות גילו אהדה מרובה למה, שכינו אז “מלחמת הגרילה” של המחתרת היהודית. רובם גרסו, שאין דרך אחרת לפנות לקיסר אלא ברעמי התפוצצויות … הדעה שרווחה הייתה, שאפילו ינאמו מנהיגי היהודים מיליונים של מלים – זה לא יהיה שקול כנגד מקרה אחד של חבלה, שיתפוס למחרת את כותרות העיתונות העולמית.
לורנס דארל, מחבר “הקוורטט האלכסנדרוני”, שהה במקרה ביום הפיצוץ בירושלים. בעומדו בחברת כתבים זרים, שצפו באנשי יחידת ההנדסה המפנה את ההריסות, שמע אחד מהם אומר: “אחרי הפיצוץ לא יהיה ‘המלך דוד’ מה שהיה”. דארל העיר: “הארץ כולה לא תהיה אחרי הפיצוץ, מה שהייתה.”
טד לוריא נצר עמו בזיכרונו במשך שנים את דבריו של כתב ה”ניוז כרוניקל”, ג’פרי הור, שעמד אז לידו. השניים התבוננו בדומייה על תמונות ההרס ועל עבודות החילוץ. לפתע פנה אליו ג’פרי הור ולחש באוזנו בצורה אינטימית באנגלית:
“! Here goes your Jewish State, Ted“ (“כאן מתחילה מדינת היהודים שלך, טד !”).
כך החמיצו הבריטים ללכוד את מפקד הפעולה
בגלבייה סודנית, חגור חגורה אדומה רחבה, ובתרבוש לראשו – צעד בתום המבצע מפקד הפעולה, ישראל לוי (גדעון) לכיוון בניין ימק”א הסמוך. שם מאחורי גדר אבנים, פשט את הלבוש הערבי, טמנו תחת אבן, ובמכנסיים קצרים ובחולצה לבנה המשיך ברגל לרחביה. ליד בניין רג’ואן מסר את נשקו, אקדח תופי, לידי שני נערי אצ”ל שהמתינו לו, ופנה אל ביתו ברוממה. אחותו הביטה בו בהשתוממות ושאלה: “ישראל, מדוע אתה חיוור כל כך?” “עוד מעט תביני,” השיב ובעודם מדברים הרעידה את ירושלים התפוצצות אדירה: האגף הדרומי של מלון המלך דוד קרס והתמוטט. ישראל לוי לא השתהה עודף הודיע לאמו, שעליו לנסוע לזמן מה לתל-אביב, ומיד שם פעמיו לנקודת המפגש בגבעת שאול . המקום נבחר מתוך ההנחה, שמיד לאחר ההתפוצצות יוטל עוצר וייסגרו מבואות העיר. מגבעת שאול ניתן היה להגיע למוצא, ומשם להמשיך באוטובוס לתל-אביב. כמעט כל משתתפי הפעולה הגיעו, דיווחו ונשלחו אל מחוץ לירושלים. שלושה נעדרו מהפגישה – שני הפצועים (שנלכדו על ידי הבריטים) וסגן מפקד הפעולה, ינאי (שמאוחר יותר התברר כפרובוקאטור בשירות הבריטים – ראה הפרק “פרשת ינאי” בספר “גידי, המערכה לפינוי הבריטים).
בתוקף תפקידו היה על ישראל לגבות עדויות מכולם ולערוך דו”ח מסכם. השמועה על פציעתם של השניים הגיעה אליו לפנות ערב, אך עדיין המתין לינאי. בינתיים, החלו צופרי האזעקה לייבב ועוצר כללי הוכרז בבירה. משמרות צבא ומשטרה שוטטו בחוצות, עצרו חשודים, חסמו את מבואות העיר: אין יוצא ואין בא. במסיבות אלו, לא היה זה מן החכמה לנסות להגיע לתל-אביב, והבעיה הייתה, היכן למצוא מסתור ללילה? ומה בטוח יותר מבית-מרפא לחולי- רוח ? מוסד כזה, אכן, נמצא בקרבת מקום ובעליו נמנה עם אוהדיו של האצ”ל. ואכן, הוא התקבל במוסד “בסבר פנים יפות”: קבוצה של חולי-רוח הריעה לכבודו בכניסה, ולא זו בלבד שזכה למקלט לילי אלא גם למדים הולמים…
“נאלצתי להתלבש בבגדי טלאים, לנעול נעליים גבוהות ושחוקות, כשאצבעות רגליי בולטות החוצה; צורתי השתנתה לבלי-הכר: פנים לא מגולחים, שערות פרועות, עיניים טרוטות – נראיתי יצור מעורר אימים. אין פלא, שקציני הבולשת, שהגיעו באותו ערב גם למוסד חולי-הרוח (כפי שהתברר לאחר מכן, עקב הלשנה) מיהרו להסיט את מבטם ממני בתיעוב.” סיפר על כך ישראל בבדיחות הדעת.
כך החמיצו השלטונות הבריטיים הזדמנות ללכוד – שעות ספורות לאחר הביצוע – את מפקד הפעולה של פיצוץ מלון המלך דוד!
חרף כל מאמציהם – לא הצליחו הבריטים לשים ידם גם על אחד ממשתתפי הפעולה במלון המלך דוד.
האנגלים מעריצים את התנ”ך. הפרק בשופטים על גדעון ושלוש מאות לוחמיו, שלהב את דמיונו של אחד מגדולי מצביאיהם, מיג’ור ג’נרל צ’רלס אורד וינגייט, שראה בגדעון התנ”כי סמל ומודל לחיקוי במלחמת הגרילה – תחילה נגד הכנופיות בארץ, ובמלחמת-העולם השנייה בחבש ובבורמה.
הפעם לא מנו אנשיו של גדעון (כינויו של עמיחי פאגלין, שקוצר לגידי) יותר מעשרים וחמישה נערים, ומתוכם רק שמונה לוחמים בפועל, פחות מכיתה קרבית – וביניהם, פרובוקאטור אחד, י נ א י, אשר הושתל על-ידי האנגלים. ועם אלה יצא האצ”ל להסתער על המצודה הבריטית המבוצרת ביותר בארץ, ואולי במזרח התיכון כולו. ועד כמה, שלא ייאמן – גם הצליח.
ביום שני, 22 ביולי 1946, בשעה 12.35 בצהריים – השמיע הגורל את פעימתו הראשונה בספירה לאחור לקראת יציאתם של הבריטים מהארץ.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
