זאב בן-יוסף מציג את הפרדוקס הבלתי נמנע של החֵרות והעצמאות הלאומית שהתנאי לקיומם הוא הזיכרון הלאומי של המורשת והלקחים ההיסטוריים
יום העצמאות מחובר ליום הזיכרון שקדמו לו יום השואה וחג החֵרות. יהיו מי שיראו בכך מקרה ואחרים יטענו (אני ביניהם) שזה ממש לא במקרה. כי יש קשר הדוק בין החגים וימי הזיכרון הללו שהיוו יסוד ללאום היהודי בעת העתיקה והחדשה כאחד. אנו יודעים שעצם השגת חֵרות אישית ולאומית, היציאה משִעבוד ו/או עבדות לעצמאות, איננה מעניקה באמת חֵרות אמיתית. המדינה הדמוקרטית-ליברלית החזקה והעצמאית ביותר תמצא עצמה משועבדת, במודע או שלא במודע, למָרוּתם של כוחות פנימיים וחיצוניים הפוגעים למעשה בעצמאותה ובחֵרותה הלאומית, וזאת כדי לשמור על האינטרס הקיומי הגובר על הכול. אפילו החֵרות האישית של האדם לא תוכל לצאת לפועל במלואה, אם לא ישעבד האדם מרצונו החופשי את חֵרותו כדי לאפשר ביצוע המדיניות החברתית והלאומית על ידי האומה והחברה בהן הוא בוחר לחיות.
בין חג החרות, בו יצאנו בפעם הראשונה בתולדותינו משעבוד לעצמאות וחרות לאומית, לבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, חובה לזכור ולשנן לעצמנו ששעבוד, חרות, עצמאות, גלות, רדיפות, שכול ושואה, מהווים מחזוריות קבועה בתולדות עם ישראל.
התנאי הראשון לקיום הלאומי שלנו הוא לא ימי חג לכבוד חירותנו ועצמאותנו, אלא דווקא ימי הזיכרון. המצווה החשובה ביותר בתורת ישראל מתמקדת בטיפוח הזיכרון הלאומי, העברת הלקחים הלאומיים שלנו מאב לבן. לא כתוב “שמור את השבת” אלא – “זכור את יום השבת לקדשו”. והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והעברת המסורת מאב לבן מצילה את הקיום הלאומי למרות הרדיפות, על אף השואה, למרות השכול.
עלינו לזכור שמתוך 3,500 שנות קיומו של עם ישראל, רק שלוש פעמים הצלחנו להשיג עצמאות של ממש (שנמשכה יחד כ-500 שנה בלבד), אותה איבדנו בפעמיים הראשונות.
עצם העובדה שבעת החדשה הישגנו בשלישית עצמאות מדינית, צבא חזק, עוצמה מדעית וכלכלית וידידים חזקים בעולם (במֵרכאות או בלעדיהן) – עדיין אינם מבטיחים כלל את עצמאותנו ואינם משמשים ערובה למניעת שואה שנייה ואובדן עצמאותנו המדינית בפעם השלישית.
בכל הפעמים שהצלחנו להקים מדינה יהודית עצמאית היה זה כאשר התאחד העם כולו סביב שלטון חזק שהצליח לאחד את הפלגים המפורדים והמסוכסכים למסגרת מדינית אחת שהקפידה לשמור על הזיכרון הלאומי – מורשת תורת ישראל – ולהעביר אותה מאב לבן.
ברגע שהתרופפה הדבקות במורשת והחלה פולשת השפעה של תרבויות זרות לחוגים רחבים וגם לשלטון, החלו פירוד, שִׂנאת חינם ומלחמת אחים שהובילו לאובדן עצמאותנו המדינית.
במשך 2,011 שנים, לא זכו היהודים לעצמאות מדינית בארץ ישראל למעט שלוש שנות עצמאות רופפת בזמן מרד החורבן ועוד שלוש שנים כאלה בזמן מרד בר-כוכבא.
מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום נמשכת עצמאותנו המדינית השלישית 62 שנים בלבד. נשאלת השאלה – האם שוב זכה העם היהודי רק בעצמאות מדינית זמנית והאם אפשר שלאחר 70 שנה, 80, 200 או 400 שנות עצמאות יהודית נאבד אותה שוב.
עדיין יש השואפים להשמידנו ועדיין רבים במדינה נוהים אחר תרבויות זרות ומתרחקים ממורשת ישראל – אותם תנאים שהביאו לפירוד ומלחמות אחים ואשר גרמו פעמיים לאיבוד עצמאותנו בעבר.
טוענים היום שמפחידים אותנו ללא בסיס וטעם מפני איומי ההשמדה של אחמנדינג’ד, החמאס, אל-קאעידה ודומיהם. אומרים שלמעשה אין בכוחם לבצע את איומיהם חסרי הבסיס, ומי שמתייחס ברצינות לאיומים אלה ומתריע עליהם כסכנה לישראל ולעולם הדמוקרטי, מרגיז ללא צורך את ידידינו בעולם הנאור ופוגע במעמדנו. אומרים לנו עוד כי מי שמתריע מפני שואה חדשה, כאשר יש ליהודים מדינה עצמאית וצבא חזק, הוא פָּרָנוֹאיד ו”רואה-שחורות-כפייתי-סידרתי” המנפח במודע או שלא במודע את מה שמתרחש. מטפטפים ללא הרף באוזנינו כי למרות האיומים לחסל את מדינת ישראל, מדובר רק בקומץ מנהיגים מטורפים, ואפשר בהחלט לדבר עם מנהיגים שפויים אחרים בקרב האיסלאם והערבים, ואפשר להגיע להסכמה בדרכי שלום עם עמי ערב, מאחורי גבם של קומץ המנהיגים הלא שפויים המעטים.
חשוב מאד לזכור ולא לשכוח לעולם: גם ערב מלחמת העולם השנייה טענו המנהיגים הציוניים אותן טענות ממש נגד מי שקם אז והזהיר שצפוייה שואה ליהודים. היה אז למעשה רק מנהיג ציוני אחד ויחיד, זאב ז’בוטינסקי שמו, שסבב ברחבי אירופה, אף לפני עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חזר והזהיר – “חיים אנו כנראה על מִפְתָנוֹ האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגֶטוֹ העולמי”.
גם אז היו המנהיגים הציוניים והקהילתיים אטומים ושאננים, התייצבו כולם נגד ז’בוטינסקי למלחמה חסרת פשרות. האשימו אותו שהוא סתם מרגיז את הגויים, מאחר שמדובר רק באיומים חסרי בסיס של קומץ מטורפים, שהוא מתחבר עם האנטישמים הגרועים ביותר כדי לגרש את היהודים בכוח מהאדמה בגולה בה הם מושרשים מאות בשנים, וכי הוא מנסה לשלול את זכויותיהם שהשיגו לאחר עמל של שנים.
ה”מיין קאמפף” המודרני של אחמדינג’ד, הרודן מאיראן, שכמו היטלר לפניו גם הוא מודיע בגלוי על שאיפתו להשמיד את מדינת היהודים, יחד עם האיום הגרעיני האיראני, האיומים מצפון הן בלבנון והן בסוריה, יחד עם התבדלותן המאיימת של סין ורוסיה – כל אלה חייבים לעורר בנו את השאלה והחשש:
האם יתכן שנאבד עצמאותנו בפעם השלישית בתולדותינו? התיתכן שוב שואה, והפעם לששת מיליוני היהודים בציון? האם למדנו את לקחי ההיסטוריה והמורשת שלנו?
הזיכרון והניסיון ההיסטורי שלנו צריכים ללמד אותנו שוויתורים על המורשת גורמים לפירוד ומעודדים רודנים השואפים להשתלט על כל מי שמאמין וחושב אחרת מהם, וכי רק למעשים תקיפים ולא לדיבורים ותרניים יש סיכוי למנוע שואה ומלחמת עולם שלישית, וכי עלינו להתאחד סביב הלקחים ההיסטוריים וסביב שימור המורשת שלנו כדי להבטיח את המשך עצמאותנו וקיומנו הלאומי.
הכותב, זאב בן-יוסף, הוא עיתונאי, פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
