פורסם בליכודניק ב- 30.12.2011 ועתה עולה מחדש
עוד על הערב החגיגי שחגגנו ביום שלישי, נר שמיני של חנוכה, במכון ז’בוטינסקי, לחברנו הפזמונאי והמלחין ח”כ לשעבר עקיבא נוף, לרגל צאתו לאור של ספרו החדש: “געגוע אל פעם”, אשר הופק בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, החברה לחקר המקרא, קרן הטיפוח של אקו”ם לקידום היצירה הישראלית וההסתדרות הציונית העולמית.
די לקרוא את שמות הגורמים שסייעו בהפקת הספר כדי ללמוד כמה הפזמונים הם איכותיים ונוגעים בהווייה הישראלית והיהודית.
בחלקם, הפזמונים מבוססים על סיפורי התנ”ך המופלאים; מרביתם על נופי ארצנו ואתריה ומכסים, כולל באיזכורים, כמעט את כל הארץ: את ירושלים, הכותל, הר הצופים, שער הגיא, עין כרם, פארק הסטאף, הכנרת, גן הארמון, הירדן, החרמון, מנרה, עכו, ימה של עכו, השדות שבעמק, הר סיני, ים סוף, ימה של סדום, תל-אביב, יפו, הירקון, השרון, בית-אל, לוד, נמל אשדוד, ועוד. כמו-כן שירים על אירועים מיוחדים הקשורים בתקומתנו ובקיומנו, כמו: “מטען של דינמיט” – הבלדה על מאיר פינשיין ומשה ברזאני; “השישים ותשעה” – הבלדה על צוללי ה’דקר’; “הקונגרס הציוני”; “תרועה לשלום” – שנקרא מעל במת הכנסת בדיון על השלום ערב ביקור הנשיא סאדאת; השיר המונומנטלי: “יש לי רק אחת” – שפותח במלים: “להם יש עשרים ושתי מדינות/ לי – רק ארץ אחת, הם רוצים גם את זאת”. וכמובן, כולל הספר את שיריו הנודעים יותר, כמו “איזבל”, “מים לדוד המלך”, “כוכבים בדלי” ו- “חוזרים אל הזמר של פעם” – שנקרא מעל במת הכנסת ע”י יו”ר וועדת החינוך, ח”כ זבולון אורלב בדיון על הזמר העברי.
הספר כל כך נפלא, שאני חושבת שלא רק שהוא חייב להימצא בכל בית, אלא גם כדאי להביא אותו כמתנה לבת מצווה ובר מצווה (בנפרד או כתוספת לשיק קטן …), אפילו לחנוכת הבית וכדומה. מה עוד, שלפזמונים מתלווים ציורים מרהיבים של הציירת בתיה וייז.
מבין השירים שבספר, יוסי אחימאיר בחר לקרוא את השיר: “טיול” (עמוד 31) שפותח במלים: טיילתי עם תומר בפארק הירקון; ד”ר יצחק נוי, הסופר ועורך התכניות ב”קול-ישראל”, בחר לקרוא את השיר: “עירי תל-אביב” (עמוד 27) שפותח במלים: “עירי עמוסה ותוססת”; ואילו עקיבא נוף בחר לקרוא את השיר: “לחזור” (עמוד 1) שפותח במלים: “לחזור – אל ראשיתם של הדברים” ואת “שיר אופטימי” (עמוד 86) שפותח במלים: “אם מסביב – סגריר וכפור”.
מבין שיריו האישיים של עקיבא נוף, דיברו אל ליבי בעיקר השירים: “טור החובה” (עמוד 33) ו- “תחנות אחרונות” (עמוד 35). והגם ששני שירים אלה הם שירים אישיים ועל אודות אביו, לדעתי, הם גם שירים דוריים, כפי שיוסבר להלן:
בתקופת ילדותו ובגרותו של עקיבא, כמו גם של דור תש”ח שקדם לדורו, לא היה אותו קשר שקיים היום בין ההורים לילדיהם. כשנתקלתי פה ושם בכתבות על אישים מדורו של עקיבא ומדור תש”ח שקדם לדורו, הם סיפרו שהם כמעט לא קבלו חיבוקים ונשיקות מהוריהם, לא ניהלו איתם שיחות נפש וכדומה. (ראה מלים מהשיר “טור החובה”: “בחייו – רק שוחחנו שתיקה עם שתיקה, שתיקה של סמיכות עם שתיקת מבוכה”. ועוד ראה באותו שיר: “והחֶסר הזה – לי בטור החובה”). באשר לחֶסר הזה שעקיבא מדבר עליו בשיר, זה חֶסר שחש אדם מבוגר ובדיעבד, ולא בזמן אמת. זה חסר שרבים מבני אותם דורות לא חשו בו בזמן ילדותם אלא בבגרותם. (ראה גם מילים מהשיר: “תחנות אחרונות”: “כבר נסעתי פה פעם, עם אבא שלי, הוא שתק, כרגיל ובאופן כללי”). כמו-כן, לא דורו של עקיבא ולא דור תש”ח שקדם לדורו, לא הולעטו בצעצועים ובמשחקים, אם בכלל, וזאת בלי קשר למצב הכלכלי הירוד ששרר ברוב האוכלוסייה באותם זמנים. ההורים הביאו את ילדיהם לעולם, דאגו לצורכיהם הבסיסיים, אהבו אותם כפי שאהבו, וזהו. הרבה מהם גדלו כמו פרחי בר והסביבה עיצבה אותם יותר מאשר הבית. נער שלא רצה ללמוד או לא היה מוכשר ללימודים – הפסיק את לימודיו, וזה לא היה סוף העולם… באותם זמנים גם לא היה קיים הביטוי בן זמננו: “הם (ההורים) משקיעים המון בילדיהם”. כל זאת בניגוד למצב כיום, בו ההורים ממש ממש מטורפים על ילדיהם עד כדי חולי. (פעם עבדה איתי אישה צעירה שאמרה שהכי קשה לה בעבודה, זה בשעה האחרונה, כי היא חשה שהיא יושבת על קוצים בציפייתה לראות ולחבק כבר את ילדהּ). כיום ההורים דואגים לילדיהם באופן כרוני ורוצים לדעת מה קורה איתם דקה דקה, הם עובדים שעות נוספות ומשמרות נוספות כדי שלילד יהיו עוד ועוד חוגים. ונשאלת השאלה: מדוע היום ההורים מטורפים על ילדיהם בצורה כזאת, ובניגוד למה שהיה פעם? מדוע כיום, לפני שהילד מבקש צעצוע או פריט אלקטרוני כזה או אחר, הוא מקבל אותו. מדוע הורים אלה שונים מאבות אבותינו ביחס לילדיהם? והתשובה שמצאתי היא אחת: בגלל הניכור. הניכור שולט בכל תחומי חיינו – בשכנוּת, בפוליטיקה, במתן השירותים הציבוריים, ביחסי עובד מעביד, בחברה – בכל. הניכור מביא את האנשים למצוא מפלט באהבה הכמעט אובססיבית בילדיהם, שהם בשר מבשרם. זה לא אותם הורים מלפני דור או שניים שלא ידעו מהו ניכור, ועל כן לא היו צריכים למצוא מפלט באהבתם את ילדיהם בעוצמות כמו עכשיו.
ונחזור למה שהיה באירוע החגיגי שאליו התכנסנו. באירוע החגיגי השתתפו אומנים, כמו משה הלל, שירי גולן ותלמידי ביה”ס לתיאטרון – סופי מרקוביץ, הזוג הקלסי – שרי ברנס ורות גרי. עקיבא נוף עצמו סיפר את הסיפורים שמאחורי כמה מהשירים, שהיו משעשעים ומבדחים. עו”ד ירון ורד קרא את מכתביהם של המשורר נתן זך (“בתים יפהפיים שהיו מעשירים כל ספר שירה”), של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס (“גדלנו על פיזמוניך הנפלאים”) ושל חבר הכנסת יריב לוין – אשר כתבו לעקיבא עם צאת ספרו זה לאור. הייתה גם שירה בציבור בליווי חליל (יוסקה קציר), מפוחית פה ואקורדיון, בו הפליא דוד ויינקרנץ, מי שליווה שנים רבות את שלמה קרליבך, והכל – עם טעם של פעם, כששיאה של השירה בציבור היה השיר: “שישו את ירושלים” שנכתב עפ”י ספר ישעיהו בהלחנתו של עקיבא נוף (עמוד 19). ואם חשבנו שעקיבא נוף הוא פזמונאי ומלחין, הרי שבאותו אירוע גילינו שהוא גם זמר מדהים. הוא שר בקול מדהים, עוצמתי ורועם את שירו של נתן אלתרמן, בלחן של עקיבא נוף – “דבר מבקיעי הדרך”, כאשר מילות השיר וקולו המרעים של עקיבא העבירו בנו צמרמורות.
ולסיום, כן ירבו אירועים כאלה.
30.12.2011
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
