ביקורת על הסרט “העורב”
כבר בשנת 1930, כעשר שנים לפני פטירת זאב ז’בוטינסקי, ראתה אור בהוצאת “מצפה” בתל-אביב הביוגרפיה הראשונה של האיש. היא נקראת “זאב ז’בוטינסקי חייו ופעולותיו”. כתב אותה י’ יערי, והמשורר אורי צבי גרינברג “עיבד וחיבר” אותה למסכת. אחר מות ז’בוטינסקי ראו אור שתי הביוגרפיות הגדולות והמקיפות של האיש, הראשונה מפרי עטו של ד”ר יוסף שכטמן (“פרשת חייו”, שלושה כרכים, תרגם מאנגלית דוד סיוון, תל-אביב, תשט”ז ו-1959) והשנייה מאת שמואל כץ (“ז’בו”, שני כרכים, תל-אביב, 1993). במשך השנים נכתבו על ז’בוטינסקי עשרות רבות של ספרים, ומאות ואולי אלפים של מחקרים ופרקי זיכרונות. אף על פי כן, רק לאחרונה, כ-75 שנים אחר מותו, הופק עליו, בסיועם של גופים רבים ובהם המועצה הציבורית להנצחת זכרו ופעלו של זאב ז’בוטינסקי שבמשרד ראש הממשלה, הסרט הביוגרפי הראשון. בקדימון לסרט נכתב כי הוא בא לתאר את “הסופר והמשורר זאב ז’בוטינסקי”, אך הסרט מתאר גם פרקים רבים אחרים בחיי האיש. הסרט נקרא “העורב”, על-שם “העורב”, הפואימה הידועה של הסופר והמשורר האמריקני אדגר אלן פאו (1809 – 1949), שתרגומה לעברית על-ידי זאב ז’בוטינסקי נחשב עד ימינו כאחד מתרגומי המופת לשפה העברית. הסרט הופק בסדרה “העברים”, שתכליתה המוצהרת לתעד ולשמר את מורשת גדולי הספרות העברית. זאב קדר יזם והפיק את הסרט, ואיילת עופרים ביימה אותו. לאחרונה הוקרן גם בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.
לא רק על ז’בוטינסקי הסופר והמשורר מספר הסרט, אלא גם על ז’בוטינסקי האיש ובעל המשפחה וכן על הרבה פרקים בחייו הציבוריים והאישיים, בהם הגדוד העברי, בית”ר והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה”ר). לאורך כל הסרט מובאים תמונות של נופים ושל אנשים, קטעי סרטים, קטעים מִכִּתְבֵי ז’בוטינסקי ובתים משיריו, הן העבריים במקורם, הן שתרגם מלועזית לעברית והן שכתב ברוסית ותורגמו לעברית. ראוי אולי לציין כאן כי המתרגם הגדול של שירי ז’בוטינסקי מרוסית לעברית היה המשורר חנניה רייכמן, וחבל ששמו של זה אינו נזכר בסרט, ולו פעם אחת. הרבה משירי ז’בוטינסקי המובאים בסרט מושרים על-ידי זמרים, ומתברר כי להרבה מהם הולחנו מנגינות חדשות. את הנראֶה על המרקע מתאר הקריין צחי גראד וכשבעה “פרשנים” מוסיפים על הדברים.
מחדש הסיסמאות
דווקא משום שהסרט הוא בסדרה “העברים”, נראה לי מוזר שלא הוזכר בו ולו ברמז חיבורו הגדול של ז’בוטינסקי “המבטא העברי”. בניגוד לדעתם של רבים מחכמי הלשון העברית וּמְחַיֶּיהָ באותו דור, בהם אליעזר בן-יהודה, יחיאל מיכאל פינס, ד”ר אהרון מזי”א, וד”ר יצחק אפשטיין, קובע ז’בוטינסקי בחיבור זה כי כשם שהשתייכות למשפחת לשונות אחת אינה מעידה בהכרח על מוצא גזעי משותף, ולמשל העובדה שהעברית והחבשית נמנות שתיהן עם משפחת הלשונות השמיות, אין פירושה בהכרח כי היהודים והאתיופים הם גם בני גזע אחד, כך גם השתייכות למשפחת לשונות אחת אינה מעידה בהכרח על מבטא משותף.
היגויָין של הצרפתית ושל האיטלקית שונה מאוד, מזכיר ז’בוטינסקי, אף ששתיהן נמנות עם משפחת לשונות אחת, הלטיניות. גם העברית והערבית שייכות למשפחת לשונות אחת, השמיות. אך כיוון שכל אחת משתי לשונות אלה, העברית והערבית, התפתחה בתנאים אקלימיים וגיאוגרפיים שונים, וכיוון שאי אפשר ולא יהיה אפשר לעולם לדעת מה היה צלצולה של העברית בפי אבותינו, ראוי לדעתו שדוברי העברית יאמצו לעצמם את המבטא של דוברי השפות שנוצרו והתפתחו בתנאי אקלים וגיאוגרפיה הדומים לאלה של ארץ-ישראל, שבה התפתחה לשוננו, היינו את המבטא של עמי הים התיכון, ולמשל את מבטא השפה האיטלקית היפה.
עוד הרבה עניינים לשוניים הקשורים בתרומת ז’בוטינסקי להחייאת לשוננו ולהרחבת גבוליה אינם נזכרים בסרט, ולו ברמז. בין אלה האטלס העברי הראשון בעולם שחיבר ז’בוטינסקי עם ד”ר ש’ פרלמן בשנת תרפ”ו (1925), המילון העברי הראשון בעת החדשה לחרוזי לשון שהוא התחיל בכתיבתו (רק בתשנ”ז זכתה לשוננו ל”המילון השלם לחרוזי לשון” בעברית פרי עטו של אורי אריאל). לא הוזכרו בסרט גם המונחים העבריים שקבע ז’בוטינסקי לרובה, ולא חידושי המילים שלו, ומתברר כי הם לא מעטים, אם כי דן מירון רמז לחידושים אלה והזכיר את הצורה “דֶּפֶק” בדבריו על תרגום “העורב”.
על כשרון הנאום של ז’בוטינסקי כתב זלמן שזר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, כי “עלה ז’בוטינסקי על כל נואמי דורו בציונות והאהיל על כולם”, וטוב שבסרט משובצים כמה מנאומיו, הגם שידוע כי לא הרי רושמו של נאום מוקלט המובא בסרט כרושמו של נאום “חי”. אלא שיש עוד תחום אחד לפחות שבו עלה ז’בוטינסקי על כל מנהיגי הציונות כולם. כוונתי לסיסמאות שהכניס ז’בוטינסקי לחזון ולמעש הציוני. מי שהעלה את עניין הסיסמאות כקנה-מידה למדידת אישיותם של המנהיגים הציוניים היה ההיסטוריון ואיש הרוח בן-ציון דינור (1884 – 1973), שכיהן גם כשר החינוך והתרבות במדינת ישראל. דינור קבע כי גם בתולדות הציונות היו רגעים שבהם היה צורך בסיסמה, ואם רוצה אדם לעמוד על “משקלו ההיסטורי” של אדם בתנועה זו, עליו לבדוק מה הכניס זה משלו לאוצר “דיבוריה הגואלים” ו”סיסמאותיה המעשיות” של הציונות. מתברר כי שפע רב של סיסמאות תרם ז’בוטינסקי למחשבה ולעשייה הציונית, ובין אלה רבות שעדיין לא סר כוחן, כגון “הדר”, “הדר הלשון”, “חמש המ”מים”, “כולה שלי”, “קיר הברזל”, “חיסול הגלות”. “הספורט הלאומי” (=ההעפלה לארץ-ישראל). חבל שרק למעט מאלה הוזכרו בסרט.
ראוי היה לדעתי להביא בסרט עוד פרקים מתולדות חייו, ולמשל את מלחמת ז’בוטינסקי להפצת השפה והתרבות העברית בגולה, את פרשת הגנת ירושלים ואת פרק ההעפלה לארץ-ישראל. על עניין ההעפלה לארץ-ישראל כותב בנימין אקצין: “בשנים 1938ו-1939 ארגנו חבריו ותלמידיו של ז’בוטינסקי, בהדרכתו ותחת השפעתן האישית, את העלייה בממדים שלא חלמו עליהם עד אז…אלפים רבים נכנסו בדרך זו. מספר העולים הבלתי חוקיים עלה במהרה על מספר העולים בעלי הוויזות, ובתנאים האלה איבדו ההגבלות החוקיות את משמעותן…אחרי תקופה קצרה של היסוסים הלכה (גם) ההסתדרות הציונית כולה בדרך זו…שעה שתלמידי ז’בוטינסקי כבר עברו לדרכים חדשות”…
הטוב בימים הטובים
מתוך אלפי המכתבים שכתב ז’בוטינסקי בימי חייו, מביא הסרט כמה קטעים, ולמשל את מכתבו אל דוד בן-גוריון, בעקבות המשא ומתן בלונדון על שלום בתנועה הציונית. מובאים גם דברי ז’בוטינסקי ב”סיפור ימי”, ספר האוטוביוגרפיה שלו, על הנדר שקיבל על עצמו בעת שקידש בבית הכנסת של אודיסה את בחירת ליבו יוחנה (“אניה” קורא לה ז’בוטינסקי) לאישה. “הרי את מקודשת לי”, כתב ב”סיפור ימי” כי אמר לה, וכי בד בבד נָדַר בליבו כי “הריני מקודש לך”. להקשר זה היה ראוי אולי להוסיף נופך בהבאת הדברים שכתב ז’בוטינסקי למנחם בגין לרגל נישואיו של זה עם בחירת ליבו עליזה בקייץ תרצ”ט (1939). המכתב שבו כתב את הדברים האלה הלך לאיבוד בתלאות מלחמת העולם השנייה, אך את נוסח הדברים זכר בגין היטב, והוא הביאם על-פי זיכרונו בספרו “בלילות לבנים”. וכך כתב ז’בוטינסקי לבגין:
אני מאחל לאדוני מה שהייתי מאחל לבני.
היו לי בחיי ימים רעים; אך גם ימים טובים
רבים היו לי. עתה זקנתי, ואני יודע כי הטוב
בימים הטובים היה היום שבו הידקתי
טבעת סביב אצבעה של נערה ואמרתי
לה פסוק בן תשע מילים….
הדברים האלה מובאים גם בהקדמה לספר “מורי זאב ז’בוטינסקי” מאת מנחם בגין.
דן מירון, המתאר בסרט את ז’בוטינסקי כ”המנהיג הציוני המעניין ביותר”, נדרש בדבריו לחוברת בת 62 העמודים, “תרגומים” שמה, שפרסם ז’בוטינסקי בברלין בשנת תרפ”ד (1924) ובה תרגומיו ל”העורב” ול”אנבל-לי” מאת אדגר אלן פאו, ולעוד כמה שירים של משוררים אחרים. מירון קובע כי בחוברת זו התעלה ז’בוטינסקי למעלת “משורר גדול” ו”מהנדס תרבות מדופלם”, והוא לימד את משוררי ישראל כולם, בהם שלונסקי, רטוש ואלתרמן, כיצד “להשתמש בשפה העברית”.
חבל מאוד שמירון לא הרחיב יותר את דבריו על חוברת זו, “תרגומים”, שבדברי ההקדמה לו קבע ז’בוטינסקי קטגורית כי “שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית”. אכן, היה ז’בוטינסקי הראשון בדור התחיה שכתב שירים בהברה הספרדית, ואחריו הלכו אחר כך שאר משוררי ישראל ובהם השלושה הנ”ל. עמד על כך בהרחבה פרופ’ יוסף קלוזנר, ההיסטוריון של הספרות העברית החדשה, בספרו “מניחי היסוד למדינת ישראל: מסות על גדולי הציונות”, שראה אור בירושלים בשנת 1955.
והערה לסיום: יש בספר חלקים יפים, כגון החלק על הגדוד העברי, אך יש בו גם כמה חלקים תמוהים. שהיה על העורכים לנפותם. בעיקר היה צורך לנפות את הדברים התמוהים המוזרים ביותר שאמר חנן הבר. האיש הזה לא יכול היה למצוא בכל הכתבים וההגות של ז’בוטינסקי ולו משפט אחד שממנו תעלה אהדת ז’בוטינסקי לפאשיזם לסוגיו ולמיניו. לפיכך המציא לעצמו תיאוריה משונה, שאם הבנתיה נכון, הפאשיזם הרים את ראשו בעקבות שיר בית”ר, שבה כותב ז’בוטינסקי, כי “בדם וביזע יוקם לנו גזע”. למה צריך היה להביא את דברי ההבל האלה בסרט?
הכותב, יו”ר סניף “המייסדים” בליכוד, כיהן כעורך כתב העת “האומה” שבהוצאת המסדר עכל-שם זאב ז’בוטינסקי, וכיו”ר ברית חיילי האצ”ל. הוא פרסם כמה ספרים וכן עשרות רבות של מאמרים על זאב ז’בוטינסקי.
(הרשימה ראתה אור במוסף “שבת” של העיתון “מקור ראשון”, גיליון 968, מיום י”ז באדר א’ תשע”ו (26 בפברואר 2016))
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
