אילו לא הייתה מתחלפת עכשיו ממשלה, ודאי הייתי מתקשה להיות רגוע. עם כל ניסיונותיה של יולי תמיר, בסופו של דבר, תיעשה קבורת חמור למורשתה. עם סוף כהונתה של השרה, תמיר, משאירה לנו דו”ח פוסט ציוני שמייצג את רוב פועלה בתחום החינוך כשרה. השרה לא ביצעה שום שינוי חיובי מלבד שינוי האווירה אל מול המורים שתיעבו את לימור לבנת. רוב פועלה התמקד בהתנהלות שוטפת, כיבוי שריפות וקידום יוזמות התואמות את האידיאולוגיה הפוסט ציונית בה היא דוגלת.
הגברת תמיר משאירה לנו את מורשתה הכתובה בצורת דו”ח בעניין “גיבוש המדיניות הממלכתית בנושא חיים משותפים בין יהודים וערבים” או בשם היותר מוכר, דו”ח סלומון עיסאוי. הדו”ח חושף לנו את פניני אהבתה של שרת החינוך והקו המאייש שהיא מובילה כנגד מדינת ישראל הציונית. הדו”ח נודע בכמה נקודות חשובות המקשות על יחסי שלום תקינים בין יהודים וערבים במדינת ישראל אך הוא עטוף כולו בסעיפים שכאלו אשר יוצרים את כל הבעיה ומייצגים שאיפה לחיסול מדינת ישראל בדמותה המקורית.
דבר אשר חוזר על עצמו בסעיפים שונים פעם אחר פעם בדו”ח הוא עניין ההכרה ומתן הלגיטימציה לנרטיב הערבי, האנטי ציוני. הדבר משתקף כסעיף גם בחזון הועדה. להלן הכוונה המובהרת ביותר בדו”ח בעניין זה:
“המטרה ארוכת הטווח של החינוך היא לשנות את התפיסה, ללמוד לקבל את הנרטיב הקולקטיבי
של האחר ואת האמונות הקשורות בנרטיב זה.”
להלן מתוך חזון הועדה:
“הכרה בנרטיב הקולקטיבי של הצד השני במובן של מתן כבוד ולגיטימציה לנרטיב זה , ולאו דווקא של הסכמה עימו “.
הדו”ח גם מגדיר את כוונתו באומרו “הנרטיב הקולקטיבי” של הצד הערבי בסקירה ההיסטורית:
“אירועים שקשורים להקמת מדינת ישראל הנחשבים על ידי הרוב היהודי כתקומה לאומית, נתפסים על ידי המיעוט הערבי כאסון לאומי.”
ואני הציוני הקטן והפרימיטיבי, לא בין כיצד אוכל לחיות תחת חרב הלגיטימציה לנרטיב הערבי. איך אוכל להכיר בנרטיב שאומר שהתקומה שלי, הצלתי מכיליון ובפועל, זכותי לחיות, אלו למעשה אסון? אם אני מכיר בנרטיב שאומר שתקומתי היא אסון אזי איני מכיר בזכותי להתקיים כאן (אם בכלל). בכל זאת אני רק ציוני פרימיטיבי שלא מבין דבר, אנא הביאו את הפסיכולוג שיסביר לי כיצד אוכל לחיות בשלום עם חינוך שכזה מדינת ישראל, זאת שנועדה להיות מדינת יהודית, ביטוי לתקומה לאומית לעם ישראל בארצו.
מה שהדו”ח מנסה לעשות למעשה הוא ריקון ה תוכן היהודי והציוני ממדינת ישראל והפיכתה לדבר אחר. מדינה בעלת מצפון המקבלת את הנרטיב הערבי המדובר, משולה היא לאדם אשר חיסל את נפשו ונשאר רק עם גופו העתיד לשמש ככלי לדבר אחר לחלוטין. דבר שאי אפשר להגדירו בשום צורה כדמות המקורית אשר יוצגה באותו הגוף.
עוד מומלץ בדו”ח:
“משרד החינוך יעודד הקמתם של בתי ספר משותפים לערבים וליהודים לבוחרים בכך”
ואני שוב, ציוני קטן ופרימיטיבי, בעל חזון מוזר מן העבר – מנסה להבין איך תיתכן שאיפה שכזאת מצד ראשי מערכת החינוך של מדינת ישראל. הרי ברור לכל שבתי ספר משותפים שכאלו לא יכללו תכנים יהודיים ותכני מורשת, ברמה אותה אנשים מוזרים שכמותי היו רוצים לראות. כלל לא הוגן לדרוש מערבי או בן לאום אחר, ללמוד עמי את התכנים הללו. התוצאה הרי תהיה איבוד חלק משמעותי ואקוטי בזהות היהודית, זאת שאמורה להינטע בכל יהודי במערכת החינוך של מדינת ישראל. מדינת ישראל לא יכולה לאמץ מדיניות של עידוד בתי ספר שכאלה כל עוד זה המחיר.
עוד אומר הדו”ח בהמלצותיו:
” החינוך לחיים משותפים יעוגן במערכת החינוך הפורמאלית במקומות הרלוונטיים במקצועות
הבאים: מולדת, חברה ואזרחות בביה”ס היסודי ואזרחות בחטיבת הביניים ובחט”ע דבר הדורש מה שתלוי בהתאמת התכנים במקצועות אלה לרוח החינוך לחיים משותפים. נוסף על כך, יש לשאוף לכך כי שהחינוך לחיים משותפים ישולב בכל מקצועות הלימוד הרלוונטיים, ובפרט בהיסטוריה, בערבית, בספרות, בגיאוגרפיה ובלימודי החברה.”
לפי רוח הדו”ח, נראה למעשה שהדגש העיקרי במערכת החינוך שלנו תהיה על עניין החיים המשותפים כיעד ראשי. נושאים כמו גיבוש זהות לאומית, חינוך למידות ברוח המורשת ותיקון עולם, כל אלו נדחקו למטרות משניות אם בכלל. בכל המקצועות הללו יכניסו את עניין החיים המשותפים כנושא מרכזי. כל זאת נעשה כאשר את תכנית הלימודים העלובה שקיימת כיום בקושי מקיימים. התלמיד הממוצע בקושי יודע תנ”ך, לא יודע מיהו אלתרמן ובקושי מכיר חצי דבר מההיסטוריה של העם היהודי. הוא עוד לא החל להגיע לשלב בו ניתן להתחיל ולגבש זהות וכבר הוא נכנס לתכנית לימודים שבה אפילו המעט שנלמד היום נדחק לשוליים והדגש נמצא על החיים המשותפים “בכל מחיר”.
לא מערכת חינוך כזאת הייתי רוצה לראות במדינת ישראל. האידיאל שלי רחוק מאוד מהאידיאל המצטייר של ועדת סלומון עיסאוי. אילו היה מתממש האידיאל של הועדה אזי מדינת ישראל לא הייתה מי שהיא והייתה נשארת ככותרת בלבד (במקרה הטוב). האידיאל שלי כולל גיבוש זהות יהודית עמוקה בשנות בית הספר ופיתוח מידות כאשר נקודת המוצא שלי וחומר הגלם שלי היא היהדות. לא בושה שיהודי במערכת החינוך ידע גם לעמוד על זכותו בארץ באופן נחרץ.
יש מקום עצום לשיפור ביחסי היהודים והערבים במדינתנו, בין השאר ע”י הכרה של שפה ותרבות אך לא יתכן שהדבר יקרה בטרם גיבשנו את זהותנו שלנו. יותר מכך, אין לי ספק שמה שיטיב עם היחסים יהיה ויכוח ודיון כנה וברור שבו לא מפחדים להציג את העמדות האמיתיות. אל לנו לחשוש מלומר את אשר על לבנו ולבנות דיון עם שאלות אמיתיות. החתירה העיוורת ל”דו-קיום” וההשלמה עם כל דבר היא הרסנית ומרחיקה כל מצב של שלום ודו-קיום. בשביל לקיים את הדיונים והויכוחים הבונים עליהם אני מדבר, חייבים ראשית לפתח זהות עמוקה ושנית, להיות אמיצים דיו בכדי לדון בסוגיות פוליטיות ואמוניות.
כעת, אני יכול קצת להירגע לאחר הידיעה שכנראה לא יהיה אף אחד שינסה לממש את הדו”ח המסוכן הזה. דרכה של יולי תמיר כשרת חינוך הולכת ומסתיימת ולפי המסתמן, לא עתיד להיות המשך לדרכה המסוכנת. עם זאת, חשוב לזכור שלא מדובר בהסרת האיום. עצם העובדה שלפיה קיים בכלל דו”ח מעוות שכזה מחשבה שמישהו עלול לקבל אותו, היא מעידה על משהו. החינוך בישראל נמצא בהתפרקות כאשר החזון עליו התחלתי לדבר, לא עומד על הפרק באופן רציני. יש צורך ברפורמה מקיפה ומעמיקה במערכת החינוך, אחרת גם הנרטיב שלנו ישכח כלא היה.
אם חפצים אנחנו במדינת ישראל כמדינה יהודית בת קיימא, ויותר מכך, קיום חזון שהוא יותר ממקלט לילה, עלינו להתעשת ולהתפכח. רפורמה בחינוך – אין דרך אחרת.
להלן קישור להורדת הדו”ח: http://www.qsm.ac.il/news/images/24220091/1.pdf
אלון תובל,
מכיניסט במדרשת עין-פרת
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
