ציונות באבדון

אתמול צפיתי בתדהמה וזעזוע קשה בתחקירה של איילה חסון, על התופעה הקשה והמתסכלת בה חקלאים ומעבדי אדמות באזור הגליל ובצפון הארץ נקלעים לקשיים כלכליים ונאלצים למכור את האדמות שלהם לערבים, אשר מציעים סכומי כסף כפולים ומכופלים עקב תמיכה של מדינות ערב ובראשן סעודיה.

אותם אנשים שרובם דור שלישי ורביעי לחקלאים אשר גאלו את האדמות, הפריחו שממה בלא מובן המילה, בנו את המדינה בזיעת אפיים, מתביישים בעצם פעולתם אך מודים שלא נותרה להם כל ברירה.

אני בפירוש נחרדתי למשמע הדברים.

ראש מועצה של אחד היישובים מספר כיצד הגיע אליו בחור שעובד בשיתוף פעולה עם אותם גורמים ממדינות ערב, וביקש לקנות אדמות, כיצד טען שהוא יכול לגרום לו להיות עשיר. כמובן שאותו ראש מועצה סילקו ורק אחרי זה הבין את המשמעות העצומה שבפעולות הללו.

מה שלמעשה מתבצע כאן זה התחקות של התושבים הערבים אחר מעשיה של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ בשנותיו הראשונות, שעסק בגאולת האדמות, בפעולות מסוג פעולותיה של פיק”א, שניסתה להציב עובדות בשטח.

הדבר היחיד שיכול למנוע את התופעה ההרסנית הזאת הוא התערבות של המדינה, ובראש ובראשונה אי הפרטה של הקרקעות.

ברגע שאותה קרקע הופרטה לידיים פרטיות אין מניעה למכור אותה, ועקב ערכאות משפטיות אין מניעה למכור אותם גם לבעלות ערבית. מרגע שאותה הקרקע נמצאת בבעלות ערבית אין למעשה דרך חזרה.

ככל שיהיו יותר ויותר קרקעות בידיים ערביות המדינה שלנו לאט לאט אבל בטוח תגיע לאבדון. אבדון של קיומנו, אבדון של ילדינו, אבדון של חזון הציונות.

כולי תקווה שהמדינה והגופים השונים כגון קרן קיימת לישראל ידעו לעצור את הפצצה המתקתקת הזו בזמן כי אם לא אבדנו.