15.8 C
תל אביב
13 בדצמבר 2019
ליכודניק
אפרים אבן

על יצחק שמיר ועל שיחות איתו/מאת:ד"ר אפרים אבן

בלשכת ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר שבבית "אמות המשפט" בתל-אביב הייתה מתכנסת מדי פעם בפעם קבוצת "אקטיביסטים", רובם ככולם ותיקי תנועת החרות, כדי לנתח את המציאות המדינית והסיעתית בכנסת ולטכס עצה כיצד לעמוד בפרץ מול הסחף שנדמה כי היה אז בציבוריות הישראלית בעניין שלמות הארץ. אני לא הוזמנתי ולא השתתפתי בפגישות הראשונות של הקבוצה. הפגישה הראשונה שאליה הוזמנתי הייתה בחורף תש"ס. הימים היו ימי שלטונו של אהוד ברק. כזכור, בכנסת ה-14 חזר הליכוד בראשות בנימין נתניהו לשלטון למשך כשלוש שנים, אך בקיץ 1999 שוב נהפך הגלגל, ובראשית ימי הכנסת ה-15 הקים אהוד ברק ממשלה שבמרכזה מפלגת העבודה. נדמה היה לנו כי עדיין מוסיפים רבים להחזיק בדעה כי ב"אוסלו" הפתרון לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי על השליטה בארץ-ישראל. חששנו כי בין הרבים האלה גם חלקים מהמחנה הלאומי, ואולי אף אי-אילו מחברי הכנסת של הליכוד. הנחנו כי ברק, ברצותו לבסס את שלטונו, ימהר לעשות "שלום" עם ה"פלשתינים", גם במחיר נסיגה משטחי יש"ע – מקצתם, או אף רובם (האפשרות שהוא יוותר על הכל לא עלתה אז על דעת איש…). דעתנו העקרונית הייתה כי ארץ-ישראל כולה של העם היהודי היא, ואין סמכות מוסרית לשום גוף להחליט על העברתה או אף על העברת חלק ממנה לשלטון זר.
להתנגדותנו לחלוקת הארץ היה גם צד מעשי. הנחנו כי נסיגה נוספת משטחי יש"ע, תביא בהכרח להקמת מדינה "פלשתינית" שנייה בשטח ארץ-ישראל. אלא שדבר זה לא רק שלא יביא שלום, אלא אף יעלה את הסכסוך היהודי-ערבי מַדרגה, ואולי אף מדרגות אחדות, שכן המדינה ה”פלשתינית" לא רק שלא תפסיק את הטרור הערבי נגד מדינת ישראל ונגד היהודים, אלא אף תגביר אותו, מפני שהטרור שלה יהיה אז "ממלכתי", היינו חזק יותר וגם ומתוחכם יותר. מלחמת היהודים בטרור זה תהיה קשה פי כמה, שהרי "מדינה" תהיה ל"פלשתינים", ומן הסתם יעמוד תמיד לימינה הרוב האוטומאטי של הערבים ושל תומכיהם באירגון האו"ם. מהטעמים האלה בעיקר רצינו לחזק את מחנה נאמני ארץ-ישראל השלמה.
הפגישות האלה נערכו, כאמור, בלשכת יצחק שמיר. הוא עצמו היה משתתף בהן, מדבר בקצרה בראשית כל פגישה, ואחר-כך מאזין בקשב רב לדברי יתר המשתתפים. בארבע-חמש פגישות כאלה השתתפתי, ואחר-כך הן הופסקו משום-מה. הפגישות הללו יצרו "קשר" מחודש בין יצחק שמיר לביני.

ראשית הפעילות התנועתית

את יצחק שמיר הכרתי אישית רק בשנת 1970, בעת שהצטרף לתנועת החרות, אחר שנים רבות של "נֶעֱלָמוּת" בשל שירותו ב"מוסד". שמיר היה תחילה חבר האצ"ל, אך לאחר הפילוג באירגון, הצטרף – אמנם לאחר התלבטות – לאברהם שטרן. בעת שהבריטים הרגו את "יאיר", היה שמיר עצור במחנה מעצר בריטי. זמן מה אחר-כך ברח מן המעצר, ובעמל מפרך הצליח לשקם את לח"י ולהעמידו על רגליו. באופיו ובתכונותיו דמה יצחק שמיר לחברי מיפקדת האצ"ל שעמדו עם מנחם בגין בראש תנועת החרות מאז הקמתה: ליעקב מרידור, לאריה בן-אליעזר ולחיים לנדאו. גם שמיר, כמו שלושה אלה, היה בית"רי בעברו וז'בוטינסקאי בתפיסת עולמו. גם הוא, כמותם, היה איש הדר, רחוק מקומבינות ואינטריגות, ובעל מילת כבוד. גם הוא, כמותם, היה נואם מעולה, איש אירגון, ובעל הבנה מדינית מעמיקה. לפיכך שמח מנחם בגין על הצטרפות שמיר לתנועת החרות, מה גם שבראשית אותה שנה, 1970, נאסף אל עמיו אריה בן-אליעזר, שהיה מקורב מאוד לבגין. מנחם בגין שמח על כל תגבורת מהזן המיוחד של בן-אליעזר, ויצחק שמיר היה כזה.
שמיר החל להיות פעיל בתנועת החרות. הוא אמר מעט ועשה הרבה. הוא היה פרפקציוניסט, וכל אשר עשה – בשלמות עשה. נאומיו, גם אם היו מעטים, השאירו רושם רב. קולו היה רם ונישא, דבריו היו בטעם, והעברית שבפיו – משובחת מאוד. ניכרת הייתה אהבתו לשפתנו, והוא הקפיד על דקדוקה. אני עדיין זוכר את הדברים שנשא לפני עשרות שנים בעת סתימת הגולל על קברו של עמנואל הנגבי, מלוחמי לח"י הנועזים, בבית הקברות שבגבעת-שאול בירושלים. הנגבי ז"ל מצא את מקומו בתנועת החרות עוד הרבה לפני שמיר.

צעידה ברחובות ירושלים וסמטאותיה

השיחה הארוכה הראשונה בין שמיר לביני נערכה באקראי. לילה אחד, זמן מה לאחר ה"מהפך" השלטוני שהעלה ב-1977 את הליכוד לשלטון, חזרתי עם כמה חברים מאיזה אירוע במרכז ירושלים. בהיותי ברחוב בן-יהודה, בדרכנו למכוניותינו, חלף שמיר על פנינו. אותו זמן הוא כיהן כיושב ראש הכנסת, וגר בדירת שרד בירושלים שהעמידה המדינה לרשותו, ברחוב ז'בוטינסקי. "אפרים, בוא תצטרף אלי", אמר לי שמיר, שהלך לבדו וללא כל שומר-ראש או מלווה, ועוד לפני שהשבתי לו, כבר "שלף" אותי מקרב חברי והתחלנו הולכים יחדיו. התברר
כי עשה אז את ההליכה הלילית שלו. שעה ארוכה פסענו ברחובות ירושלים וסמטאותיה, עד שנפרדנו ליד הכניסה לביתו. כל הזמן דיברנו.
כבר אז שמתי לב, כי שמיר איננו אוהב לדבר על עצמו. אבל אני, מה לעשות, שאלתי שאלות, כי רציתי לדעת עליו יותר. נכון, נכתב עליו רבות, אך מבין שלושת חברי מרכז לח"י היה הוא היחיד שלא פירסם עד אז את זיכרונותיו. ידעתי כי שמיר הוא ממעריציו של אברהם ("יאיר") שטרן, מחולל לח"י. ידעתי גם כי יחסיו עם מנחם בגין היו תמיד יחסי כבוד. בזמנים שונים מילא שמיר את מקום שני אישים אלה: לאחר מות שטרן הוא פיקד על הלח"י, ולאחר פרישת בגין הוא נבחר לעמוד בראש תנועת הליכוד ולכהן מטעמה כראש ממשלת ישראל. סקרן הייתי לדעת מי מבין שני אישים דגולים אלה עשה על שמיר רושם גדול יותר. אותו ערב שוחחנו על לח"י ועל האצ"ל ועל תנועת הליכוד ועל ירושלים שברחובותיה וסימטאותיה פסענו, אך משום מה לא הייתה לי ההזדמנות להציג לו את השאלה הזאת.

לשדה-בוקר ובחזרה

ההזדמנות הזאת ניתנה לי ביום ח' בכסלו תשמ"ח, יום פטירת דוד בן-גוריון. כיהנתי אז כיו"ר הוועד הפועל הציוני, ונהגתי לחלוק כבוד לכל מנהיגי הציונות הגדולים. לפיכך הייתי עולה מדי שנה בשנה לחלקת הקבר של דוד בן-גוריון בשדה-בוקר ונוטל חלק בטקס הממלכתי לזכרו. בשנת תשמ"ח חל יום פטירתו של בן-גוריון ביום א' של השבוע, יום שבו נערכות כרגיל ישיבות ממשלת ישראל. כיוון שיצחק שמיר, ראש הממשלה, וכן כמה שרים אחרים בממשלתו עמדו להשתתף בטקס הממלכתי שנערך בשעות הבוקר, החליט שמיר שישיבת הממשלה אותו יום תיערך לא בבוקר, כרגיל, אלא אחר הצהרים. הוחלט גם להעמיד מסוק צבאי לרשות השרים, כדי שיוכלו לטוס לשדה-בוקר ולחזור במהירות לישיבת הממשלה בירושלים.
מטעם משרד ראש הממשלה טילפנו אלי, והודיעוני על המסוק לשדה-בוקר העומד לצאת משדה התעופה בעטרות. "אתה מוזמן להצטרף", אמרו לי. קיבלתי את ההצעה בשמחה, ובשעה הייעודה הייתי בעטרות. ראש הממשלה יצחק שמיר כבר היה שם, והיו גם יצחק נבון שכיהן כשר החינוך והתרבות, שמעון פרס שכיהן כשר החוץ, מאיר שמגר שכיהן כנשיא בית המשפט העליון, ועוד אישים. טיסת המסוק נתעכבה משום מה. ניגשתי בינתיים אל יצחק שמיר והעליתי לפניו בקיצור כמה מהסוגיות החשובות שעמדו אז על סדר היום של התנועה הציונית. ענייני התנועה הציונית לא היו זרים ליצחק שמיר. כראש תנועת הליכוד הוא היה מוזמן לכל אחד ממושבי הוועד הפועל הציוני כדי לשאת מעל במתו את משאו הציוני. שמיר, בין שנשא תואר של ראש הממשלה ובין שנשא (בחלק מימי "ממשלת הרוטאציה", בתקופת הכנסת האחת-עשרה) תואר של ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ, היה נענה תמיד ברצון רב. תגובת חברי הוועד הפועל הציוני על דבריו הייתה תמיד נלהבת. שמיר האזין באורך רוח לדברי, ואחר-כך הביע את דעתו על כל אחת מהסוגיות שהעליתי.
וכיוון שהמסוק הוסיף להתעכב, המשכנו לשוחח. עתה החלטתי לשאול את השאלה בעניין שטרן-בגין. אלא שסברתי כי לא יהיה נאה להציגה בצורה ישירה. לפיכך ניסחתי אותה אחרת. מי היא האישיות הגדולה ביותר שפגשת בימי חייך? – שאלתי. שמיר עמד להשיב לי, אך, מעשה שטן, עוד לפני שפתח את פיו נשמעה הקריאה לעלות מיד וללא כל שיהוי למסוק.לא היה אפשר לנהל שום שיחה בעת הטיסה, בשל הרעש הגדול שעשו מנועי המסוק. גם אחר-כך לא דיברנו, כי מיד עם רדתנו זירזונו אל הטקס. גם בדרך מהאתר בשדה-בוקר למסוק, לאחר הטקס, לא דיברנו, ובשל רעש המנוע לא דיברנו גם בכל עת הטיסה לירושלים.
בעת הטיסה חזרה לירושלים נאמר לנו כי ננחת במינחת שבקריית-הממשלה, לא בשדה התעופה עטרות, מפני שמתקרב זמן תחילת ישיבת הממשלה, ויש למהר ככל האפשר. אכן, נחת המסוק בקריית הממשלה, ומיד עם הנחיתה התקרבה אליו במהירות מכונית השרד של שמיר, כדי להסיעו בדחיפות לישיבה. חשבתי כי לא אקבל באותו יום את התשובה לשאלתי, ומשום מה עלתה בלבי המחשבה כי ההזדמנות הבאה ל"שיחה" מעין זו לא תהיה בקרוב. אלא שיצחק שמיר לא עלה מיד למכונית השרד. איכשהו "התנתק" ממעט שומרי ראשו, ניגש אלי ולחש על אוזני: "האישיות הגדולה ביותר שפגשתי בימי חיי הוא מנחם בגין!".

מנחם בגין – "מין דמות תנ"כית"

אחרי שחודש ה"קשר" בינינו בעקבות הפגישות שהזכרתי בראשית הדברים, היה שמיר מטלפן אלי לפעמים, משוחח אתי ארוכות בטלפון, וגם מזמינני לסור ללשכתו בתל-אביב, לשיחות של פנים אל פנים. הייתי נענה ברצון להזמנות הללו. פרט למקרים בודדים, לא באה יוזמה לפגישות מצידי, שמא שלא במתכוון אפגע בפעילותו האחרת, החשובה מן הסתם יותר, של שמיר. לעומת זאת הייתי מרשה לעצמי לטלפן אליו מדי פעם. אם שעתו הייתה פנויה הייתה המזכירה מעבירה לו מיד את השיחה, ואם לא – הייתה מקשרת בינינו בהזדמנות הראשונה אחר כך. אבל פעמיים בשנה, בשבוע האחרון שלפני חג הפסח ובשבוע האחרון שלפני ראש השנה, הקפדתי תמיד לערוך ביקור בלשכת שמיר, כדי להביא אישית, לו ולבני משפחתו, את ברכותי לרגל החג הקרב. שיחותי פנים אל פנים עם שמיר היו ארוכות. לא פעם נתמשכו שעתיים ויותר. תמיד יצאתי מהן בהרגשה כי שוחחתי עם אדם גדול, ציוני עז נפש, בעל אמונה כבירה, שנמנה עם הגורמים הראשיים שהביאו במישרין לסילוק השלטון הבריטי מארץ-ישראל, והנהיג בתבונה וביד נאמנה את מדינת ישראל לאורך שנים רבות.
לא הייתה כמעט שיחה שבה לא הייתי שואל את שמיר על עברו, על מחתרת לח"י, על האצ"ל, על אריה בן-אליעזר, שאיתו ברח משבי הבריטים בגלות אפריקה אל החופש, ובמיוחד על מנחם בגין. הייתה לו דעה טובה מאוד על מנחם בגין, וכאמור לעיל ראה בו את האיש הגדול ביותר שנקרה על דרכו בכל ימי חייו. שמיר שמר על קשר רצוף עם בגין, ובימים שזה פרש מתפקידיו הציבוריים והתבודד בביתו שברחוב צמח בירושלים, ביקר אותו בקביעות והתייעץ איתו. תמונת בגין [וכן תמונות ז'בוטינסקי ואברהם שטרן], עיטרו את כותל לשכתו.
ריאיינתי אותו פעם עבור רבעון "האומה". אחרי ששאלתי אותו שאלות בעניינים המדיניים והכלליים, הרשיתי לעצמי לשאול אותו על מנחם בגין. בגין בימי המחתרת, אמר לי אז שמיר, "היה האיש שבשלו עזבו הבריטים את ארץ-ישראל. אילולי הגיע בראשית שנות ה-40…לא הייתה מלחמה של ממש בבריטים, והם לא היו מגורשים מארץ-ישראל…"
"אבל הרי היה לח"י", אמרתי לאיש שהיה מפקד לח"י.
"לח"י לבדה לא הייתה מצליחה במשימה זו, וגם האצ"ל בלי בגין לא היה מצליח בכך!", פסק שמיר נחרצות. וכך אמר לי עוד על בגין באותו ריאיון: "בגין היה אדם מיוחד במינו. אני נזכר בחוק רמת הגולן…בגין נפל…אך הוא בא לכנסת על כיסא גלגלים, ובתקיפות האופיינית לו, העביר ביום אחד את החוק. הוא היה אדם נחרץ: כשהחליט דבר מה – היה מגשים אותו, וכבר לא מוכן לשמוע דבר. הוא היה מין דמות תנ"כית".

בתו ובנו של שמיר

מתוך שפע השיחות שהיו לי עם שמיר אזכיר בזה רק עוד אחת. בשיחתנו בערב פסח תשס"ב גלשה השיחה לענייני המשפחה של שמיר. הוא סיפר לי על בתו ועל בנו. שניהם הקימו משפחות בישראל, ולשמיר ולרעייתו הרבה מאוד נחת מהם. לא, אמר לי בתשובה לשאלתי, גלעדה בתו אינה על-שם אליהו גלעדי, אחד ממפקדי לח"י, שברח יחד איתו ממחנה המעצר במזרע ואחר-כך הוצא להורג בידי המחתרת. השם ניתן לה מפני שהוא מציין שאיפה להתנחלות עברית ולשלטון במרחבֵי הגלעד, כמו בכל שמאל הירדן כולו.
אחר-כך סיפר בהרחבה על בנו יאיר, שנולד בעת המלחמה בשלטון הבריטי בארץ-ישראל ושאביו ואימו קראוהו על שם כינויו של מפקדם ז"ל, אברהם שטרן, מחולל לח"י. יאיר, בשעתו ממפקדי חיל האוויר הבכירים ביותר, "עושה חייל בעסקיו הפרטיים", אמר לי שמיר. הוא היה גאה בבנו, ש"מדי יום מתקשר אלי". הבן לבדו רשאי, כמובן, להחליט על דרכו, אמר שמיר, אך הוא, האב, היה מעוניין מאוד כי הבן יילך בדרכיו, היינו כי "ייכנס לפוליטיקה". שמיר הוסיף כי שוחח על כך עם בנו פעמים רבות, "ובשיחה אתמול רמז לי כי החליט סופית שאכן ברצונו להיכנס לפוליטיקה". ממני ביקש וחזר וביקש כי אתקשר לבנו ואשכנע אותו, כי אכן זו הדרך שעליו לבור לעצמו.
את יאיר הכרתי איכשהו. דומני כי פעם או פעמיים לפני כן הזדמננו לאירועים ציבוריים, אך לא ידעתי אם הוא מכיר אותי, ולו מפי השמועה, מפני שלא שוחחנו בינינו מעולם, וספק אם אף לחצנו ידיים. אף-על-פי-כן הבטחתי לשמיר לשוחח עם בנו. מִמַּכָּר משותף קיבלתי את מספר הטלפון הנייד של יאיר, טלפנתי אליו מייד, הצגתי את עצמי, סיפרתי לו על השיחה עם אביו, והבעתי דעתי כי הן בזכות עצמו והן בשל ההערכה של תנועת הליכוד כולה כלפי אביו, תקבל אותו התנועה בזרועות פתוחות, אם רק יחליט להצטרף אליה, והלוואי שנזכה למהדורה שמירית נוספת בתנועת הליכוד…
יאיר האזין לי בסבלנות, והודה לי על הצלצול. "יאיר", הוספתי אחר-כך, "אתה סבור כי כדאי שניפגש בעניין זה, שמא אוכל בשיחה של פנים אל פנים להרחיב ולהשיב על שאלות?" "לא, תודה", אמר לי, והרושם שלי היה כי מן הטעמים השמורים עימו אין הוא שש לעלות על דרך הפוליטיקה…

שומר ארץ-ישראל

שלושה פרקים גדולים בחיי שמיר: פרק המחתרת, פרק "המוסד" והפרק המדיני שהגיע לשיאו בעת שכיהן כראש ממשלת ישראל. הפרק השלישי, הפרק המדיני, לא היה מתרחש אילולי הצטרף שמיר (כאמור, בשנת 1970) לתנועת החרות. לא פעם הרהרתי אם לולי הפרק הזה, השלישי, היינו יודעים בכלל על כל תכונותיו ויכולותיו של שמיר, כפי שנחשפו מאז ואילך: על שמיר הנואם הגדול, על שמיר המדינאי, על שמיר בעל חזון העלייה אשר בזמנו נפרצו שערי ברית-המועצות ומאות אלפים הועלו ממנה, על שמיר שהעלה ביממה אחת כחמישה-עשר אלף מיהודי אתיופיה, על שמיר שבזמנו חודשו היחסים הדיפלומטיים עם ברית-המועצות ונרקמו לראשונה יחסים דיפלומטיים עם הרבה מדינות אחרות, בהן מעצמות כסין וכהודו, ועל שמיר שידע לשמור כעל בבת העיין את ארץ-ישראל בשלמותה.
ספר האוטוביוגרפיה של שמיר, "סיכומו של דבר", לפני שהוכנס בו הפרק "תוספת דבר" שבו נדרש המחבר להסכמי "אוסלו", מסתיים במילים אלה: "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקוה שאיזכר כאיש שאהב את ארץ-ישראל ועמד על משמרתה בכל חייו, בכל דרך שהייתה לאל-ידו". לדעתי תזכור ההיסטוריה את שמיר גם כאחד מטובי ראשי הממשלות שקמו למדינת ישראל.

(הכותב הוא יו"ר ברית חיילי האצ"ל בארץ-ישראל, ולשעבר עורך "האומה". הדברים ראו אור בעמ' 220 – 223 של הספר יצחק שמיר כסלע איתן בעריכת יוסי אחימאיר שראה אור זה לא מכבר בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרי חמד" ומכון ז'בוטינסקי בישראל).

Related posts

הצצה אל אוצר כתבי זאב ז'בוטינסקי/ מאת ד"ר אפרים אבן

אריק זיו ויזר

הוקם, הוקם, הוקם: על ראשיתו של האצ"ל

אריק זיו ויזר

דברי ימי מחתרת לח"י

אריק זיו ויזר

על דוד רזיאל ז"ל מאת אפרים אבן

אריק זיו ויזר

מי משכתב את ההיסטוריה של "אלטלנה"?

אריק זיו ויזר

דב סלומון ז"ל

אריק זיו ויזר

השאר תגובה

דילוג לתוכן