שרק נרבה בסרטים שכאלה. וגם, כמו בסרט הנוכחי, שבסרטים הללו יגנו על מדינת ישראל ועל העם היהודי.
לפני שהלכתי לראות בצהריים את הסרט “הכחשה”, שעוסק בדבורה ליפשטדט ומשפטה נגד מכחיש השואה דיויד אירווינג, קראתי את הביקורת של שמוליק דובדבני מאתר ווי נט. הוא כמובן קטל את הסרט וכתב בין השאר שהסרט “נותר חלול ומתסכל. מעין הצגת תאטרון שנועדה לתלמידי תיכון ביום השואה, מלווה ברב-שיח דידקטי עם המחזאי והשחקנים”.
אלא שדובדבני ומבקרים כמותו טועים : לעיתים, עוד “הצגת תיאטרון” כלשונו הבאה כסרט היסטורי תורמת לאין שיעור לידע ולהבנה של ציבורים שלמים שלא עסקו בנושא ומעוניינים לדעת. הוא משמש בידם כלי נשק תודעתי וזה עושה לנו שירות נפלא, במיוחד בימים הללו כאשר קולם של אנטישמים מבחילים זוכה לתהודה.
כך למשל היה עם רשימת שינדלר שנקטל על ידי המבקרים אך עשה שירות שלא יסולא בפז להתמודדות עם אנשים שפלים כמו אירווינג שהכחישו שואה. בשולי הדברים אומר שלמען האמת ביקורת מסוג שכזה ציפיתי לקרוא בעיתון “הארץ”. הנה לנו תקווה שנכזבה.
אז בשבת בצהריים הלכתי לצפות בסרט ביס פלנט בירושלים. האם הוא קלשיאתי ? כן. מאוד. האם הוא נדוש ? בוודאי. אבל עדיין, הוא מרגש מאוד, בוחן את גבולות חופש הביטוי וגם מהי אמת היסטורית וחידש לי לא מעט דברים.
ומדוע דובדבני טועה ומטעה ?
ראשית, על מנת להשיב על כך יש להדגיש את משחקה של רייצ’ל וויז, השחקנית היהודיה הבריטית, שמצליחה לקחת את דמותה של ליפשטדט למקומות נכונים והסרט עצמו מעלה סוגיות אקוטיות מתוך המשפט. כך למשל, האם היה על ליפשטדט להתראיין או לעלות על דוכן העדים כפי שעשה אירווינג ? או, האם יש להעלות על דוכן העדים ניצולי שואה ? או, מהו חופש ביטוי בימינו ואיזה שאלות עומדות בפניך בפני מנוולים שמנצלים אותו?
אני מציע ללכת ולראות את הסרט כי הוא מעלה שאלות רגשיות ולוגיות רבות. מה יותר חשוב : ניצחון או רגש ? מניפולציה על מנת להוכיח אמת היסטורית או יושרה שתימנע ממך זאת ?
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
