17.3 C
תל אביב
5 באפריל 2020
ליכודניק
דעות

ז'בוטינסקי מתווה את תפיסת הביטחון בשביל בן גוריון

בעבר אף אחד לא האמין ואילו כיום זאת מציאות קיימת 




על שתי דמויות מרכזיות נספר במאמר הזה : על זאב ז'בוטינסקי ועל בן גוריון שבו נפתח.  דוד בן גוריון היה למעשה המתנגד הגדול ביותר לז'בוטנסקי ובגין. מחר במאמר האחרון נפגוש את מנחם בגין  שמסכם את שבוע מאמרי ז'בוטינסקי ומורשתו.


למעשה בראייה לאחור מי היה מאמין שמי שיותר מכולם השפיעה על תפיסת עולמו הצבאית והביטחונית של בן גוריון היא דמותו של זאב ז'בוטינסקי. הוא ולא אחר.  מן הערצה סמויה שכזאת שהרקע שלה עוד מימים אחרים בעברו של בן גוריון.


סיפורנו מתחיל בשנת 1918, כשבן גוריון הצטרף להתנדב לגדודים העבריים שמייסדם ומקימם הוא זאב ז'בוטינסקי.  בן גוריון היה לוחם בגדוד 39 של קלעי המלך.   לימים, לאחר קום המדינה, יניח בן גוריון את יסודות תפיסת הביטחון של ישראל ב-1953 כשהשפעת ז'בוטינסקי ניכרת בכל חלק וחלק בה.


ז'בוטינסקי היה נאמן לאמונתו כי יהודים צריכים לקחת חלק בהגנה עצמית, ובשם כך פעל  בנחישות למען הקמת "הגדוד העברי הראשון", שהיה לגיון יהודי שפעל במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא הבריטי למען שחרור ארץ ישראל מידי התורכים.  הוא התגייס לאחד מהגדודים הללו ושימש כקצין.   ז'בוטינסקי ארגן ועמד בראש הגנת ירושלים בימי פרעות הדמים בשנת תר"פ- 1920 ושימש כמפקד הארגון הצבאי הלאומי.


ז'בוטינסקי היה זה שראה את הקטסטרופה המתקרבת וראה בחיסול הגולה סימן לתקומת האומה. שנים לאחר שייסד את הגדודים ועם המתקרב לאחר עליית היטלר כתב כך:



"זה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה (האסון) מתקרבת. שערותי וזקני הלבינו בשנים אלו, כי לבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר-הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום; הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום.
האזינו לדברי בשעה השתים-עשרה: למען השם! יציל-נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר!
ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה-באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית".

("בהלך-רוח של ט' באב", מתוך נאום בווארשה, ט' באב תרצ"ח, אוגוסט 1938, עקרונות מנחים
לבעיות השעה, עמ' 160)



ז'בוטינסקי היה הראשון שהבין את הצורך האדיר בהקמת ארגון הגנה יהודי העצמי שמהווה ביטוי לגאווה לאומית ולכבוד עצמי, העשוי לעורר אצל המוני היהודים המדוכאים והמושפלים אמון וביטחון בכוחות עצמם. הוא עצמו הצטרף ליחידה להגנה עצמית שאורגנה בידי ברית הסטודנטים 'ירושלים', ופעל רבות להשגת כסף לשם רכישת נשק עבורה.


ז'בוטינסקי דיבר לא רק על צבא מקצועי, שישמש להגנה מבפנים ומבחוץ, אלא על החינוך לחיילות של הנוער בכללו, כדי שיוכל לעמוד במערכה הקשה, שהתחייבה מתוך צורכי התחדשותו הלאומית.
ז'בוטינסקי כתב אמנם על שבחי המיליטריזם –  משמעת, יכולת של פעולה קולקטיבית, עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה- אך לא התעלם מקווי האופי השליליים, שהמיליטיריזם עלול לקבל בתנאים מסוימים.



"בשביל הדור הגדל לנגד עינינו ואשר על כתפיו תוטל – כנראה, האחריות למפנה הגדול ביותר בתולדותינו, יש לאלף- בית צלצול פשוט ביותר: צעירים, למדו לירות. ..
הכרת המציאות ההיסטורית מצווה עלינו: אם תהיו אנשים מלומדים וגם תדעו לחרוש אדמה ולבנות בתים, תדברו כולכם עברית ותכירו את כל הספרות הלאומית שלנו… ואילו לירות לא תדעו, תהיה התקווה מכם והלאה. אולם אם תדעו לירות – אפשר שתהיה התקווה… כולם מבינים, שמכל התנאים להתחדשות מדינית, הידיעה לירות היא לצערנו התנאי החשוב ביותר."
(מתוך "על הכירה אש" , 'האומה', גליון 9(



"יחסי האמוציונאלי אל הערבים הוא כיחסי לכל יתר העמים: שוויון נפש אדיב.
יחסי הפוליטי אליהם  נקבע על ידי  שני עקרונות: ראשית – את הרחקתם של הערבים מארץ ישראל הנני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט; בארץ ישראל תמיד ישבו שני עמים…
שנית, הנני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה שניסחה את תוכנית הלסינגפורס, זו התוכנית של זכויות לאומיות לכל העמים החיים בתוך מדינה אחת. בעריכת תוכנית זו הגינו לא רק ביהודים, אלא בכל העמים, בכל מדינות שבתם; ויסודה של התוכנית הוא שיווי זכויות מוחלט. הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה, ולא נעשה ניסיון לדחוק את רגליו של מישהו. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'אני מאמין'  שאומר כולו שלום.
אולם באור אחר לגמרי מופיעה השאלה, אם אפשר תמיד להגיע למטרת שלום בדרכי שלום. התשובה לשאלה זו תלויה ללא שיור ביחסם של הערבים אלינו ואל הציונות, ולא ביחסנו לערבים.
… על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחלום. לא עתה וגם לא בעתיד הנראה באופק… אין תקווה – תהיה אף הקלושה ביותר – להשיג את הסכמתם של ערביי ארץ ישראל  להפיכתה של פלשתינה לארץ בעלת רוב יהודי…
אינני מתכוון לקבוע שעם ערביי ארץ ישראל בלתי אפשרי הסכם כלשהו, בלתי אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד מקנן בליבות הערבי, ויהיה אף זיק של תקווה, שיעלה בידם להיפטר מאיתנו, אין בעולם דברי נועם כאלה ולא הבטחות מושכות לב שבגללם יהיו הערבים מוכנים לוותר על תקוותם זו… אומה חיה מוכנה לוויתורים בשאלות גורליות כאלו רק בזמן שלא נותרה כבר כל תקווה "להיפטר", וכשבקיר הברזל נסתמה כל פרצה. רק אז מאבדות את השפעתן הקבוצות הקיצוניות… רק אז יופיעו המתונים כשבפיהם הצעות בדבר ויתורים הדדיים; ובשעה כזו בלבד הם יתחילו להתמקח איתנו על עניינים מעשיים…
אולם הדרך היחידה המובילה להסכם כזה הוא קיר הברזל, כלומר, קיומו של כוח  כזה בארץ  ישראל, אשר לא יושפע בשום פנים ואופן על ידי לחצם של הערבים".
(על קיר הברזל", כרך בדרך למדינה, עמ' 253-260(


דוקטרינת הביטחון של ישראל עוצבה על ידי בן גוריון. דוקטרינה זו מניחה כי קיימת אסימטריה בסיסית בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי הסובב אותה. (בהיבט הגאוגרפי, הדמוגרפי, הכלכלי, ואף בתמיכה בינלאומית), וישראל צריכה להביא את אויביה למסקנה ברורה שאין דרך מעשית להביא להשמדת ישראל,  ולהשלים עם קיומה הסופי.  כל זאת, כאשר לישראל אין את האפשרות לכבוש בירות אויב ולהשליט עליהן את מרותה, ומאידך אין לה את האופציה להפסיד בשום מערכה. על פי בן-גוריון לתפיסת הביטחון יש שלשה יסודות: הרתעה, התרעה והכרעה.  (קיר הברזל) דוקטרינה זו הופעלה ובמידה רבה הוכיחה את עצמה כאשר מצרים, ירדן ואף סוריה יצאו ממעגל העימות הקונבנציונלי, אם בדרך של הסכמי שלום או מצב של אי לוחמה.  למעשה בן גוריון אימץ בכך את תפיסת ז'בוטינסקי.


 

Related posts

מי באמת לא באמת דמוקרט

אלי חזן

אונס על רקע לאומני

אריק זיו ויזר

האופציה השלישית

אריק זיו ויזר

שובר את שיאי החוצפה

אריק זיו ויזר

מבט חביב על המדינה

מערכת ליכודניק

הפלונטר לאיוש ראשות ועדת חוץ וביטחון

אריק זיו ויזר

השאר תגובה

דילוג לתוכן