לידידינו הצעירים ואלו שאינם מבינים אנגלית בצורה שוטפת אומר שקאונטר באנגלית זה העלאת טיעון שכנגד.
אז אתחיל מבראשית: זוכרות את הסרטון הזול של מירב מיכאלי שבו טענה שהליכוד פחות או יותר הרס את המדינה ? זוכרים את מגש הכסף של דורון צברי ואת הטיעון הכל כך מנותק של פרופסור דני גוטווין שהליכוד הרס את החברה בשם הקפיטליזם ?
גם שלי יחימוביץ’, הפוליטיקאית שכל מה שהיא נוגעת בו מ – 2013 נהרס, משתייכת לסוג די מקומם של אנשים שמנסים לעשות אינדוקטרינציה (תהליך של הנחלת דעות והשקפות) לגבי העבר.
אז נעזוב אותנו. כמוהם בדיוק, אנחנו לא אובייקטיבים. פרופסור שלמה אבינרי הוא בשר מבשרה של תנועת העבודה. למען הגילוי הנאות, הוא לימד אותי קורס באוניברסיטה העברית. שימש בעבר אפילו מנכ”ל משרד החוץ. אהבה יתרה לראש הממשלה נתניהו ולליכוד אין לו. אני מניח שהוא סולד מאיתנו, לפחות לגבי חלק מהדברים שאנו מקדמים.
אז זוכרות שכל השמות שתיארתי למעלה מנסים לתאר מציאות מדומיינת שפעם, “לפני שלטון הליכוד” היה כאן טוב יותר ?
אז זהו. שלא. ממש לא. אמנם, אני מטיף לכך כל כך הרבה זמן אך הפעם אצטט את אבינרי מתוך ביקורת על ספרו החדש של פרופסור אמנון רובינשטיין:
“אחד המיתוסים הנוסטלגיים הנפוצים בישראל הוא הסברה כי בעבר היתה ישראל — והיישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית — חברה מאוחדת ומלוכדת, ממוקדת סביב ערכים משותפים ושואפת למטרה לאומית וחברתית אחת; ואילו עתה ישראל מפולגת, אין לאזרחיה תשתית ערכית משותפת והיא עומדת, רחמנא ליצלן, בפני התפרקות.
להד”ם. מי שמסתכל בעין בוחנת וביקורתית על מבנה היישוב היהודי בארץ ערב קום המדינה ובשנים שלאחריה, יגלה כי אין סימוכין לתמונה זו. כדאי להיזכר כי בצד תל אביב הבורגנית (או יותר נכון: הזעיר־בורגנית) ניצבה ההתיישבות העובדת. העלייה המסיבית מגרמניה ומאוסטריה במחצית השנייה של שנות ה–30 יצרה בצפון תל אביב ובהר הכרמל ציבור “יקי” שהיה רחוק מרחק חברתי, כלכלי ותרבותי משמעותי מן התרבות החלוצית, והיווה בסיס למפלגה (“עלייה חדשה”) שהיום היו מכנים אותה מפלגה אתנית. בנוסף, אחד העיתונים הנפוצים ביותר היה עיתון בלשון גרמנית שהיה מוכר בתור “עיתון בלומנטל”, על שם המו”ל שלו, ושמדוריו הספרותיים והאמנותיים עלו לעתים על מה שהופיע ב”דבר” או ב”הארץ”.
היישוב הישן בירושלים היה מסוגר בתוך עצמו ותושבי בני ברק עשו שבת לעצמם (גם בימי חול). הפילוג בין מה שנקרא “היישוב המאורגן” לבין אלה שכונו “הפורשים” היה עמוק, ואירועי ה”סזון” ותקריות אלימות שהידרדרו לעתים לשפיכות דמים יצרו איבה שקשה היה לא לחוש בה בעיתונות ובחיי היום־יום. מרבית תושבי שכונת התקוה ושכונת שפירא, שלא נכללו במרחב המוניציפלי של תל אביב, היו יוצאי עדות המזרח, והיוו עולם שונה מאוד מן העיר העברית הראשונה. “שכונות התימנים” בפאתי כמה מושבות העידו גם כן על פערים, שאולי לא היו נושא לכתיבה פובליציסטית אבל היו חלק ממארג חברתי מורכב ולא שוויוני שהכל היו מודעים לו”.
והוא ממשיך :
“אבל מציאות זו כמעט נמחקה מן הזיכרון, משום שהתרבות לאחר קום המדינה, שגובשה במידה לא מעטה על ידי סופרים ומשוררים ברוכי כישרון שנמנו ברובם עם תנועת העבודה, כמעט לא דנה בה. הרומנים והשירים שעיצבו את התודעה הציבורית בשנות ה–40 וה–50 יצרו לפיכך את הרושם כי כולם הלכו בשדות, כולם חזרו עם אפרים לאספסת, כולם חוו את ימי צקלג, כולם נלחמו בערבות הנגב וכולם (כמעט) שירתו בפלמ”ח. אבל כדאי לזכור כי בתל אביב גרו לא רק הוריהם של חברי תנועות הנוער החלוציות. העילית שעיצבה את התודעה הציבורית אחרי קום המדינה היתה אמנם עילית משרתת, והיא אכן שילמה מחיר דמים איום בקרבות הקטלניים של מלחמת העצמאות; אבל היא לא היתה זהה עם המכלול החברתי. היקים, החרדים ובני עדות המזרח הופיעו אז בשיח הציבורי ובייצוגו הספרותי רק בשוליים.
לנוכח מציאות מפולגת ופלורליסטית זו, אחד ההישגים הגדולים של שנות המדינה הראשונות היה ההצלחה ביצירת תודעה של אחדות — אם לא אחידות — שסייעה לא מעט לחוסנן של “המדינה שבדרך” ושל ישראל בשנותיה הראשונות. אבל כמו כל מיתוס מכונן, הוא שיקף רק חלק מן המציאות: לחלק זה יוחס מעמד נורמטיבי, אבל ברור שהתאמתו למציאות הריאלית היתה חלקית בלבד”.
אבינרי קל מדי. המציאות הייתה הרבה, אבל הרבה, יותר נוראית. קחו למשל את חטיפת הילדים. היום זה משהו שלא עולה על הדעת. העבודה היא שבתקופת הליכוד החברה הישראלית הרבה יותר מוצלחת והרבה יותר שוויונית מבעבר. זה לא אומר שאין אתגרים להתמודד איתם. יש והרבה. למרות זאת, כאשר אחד כמוהו כותב זאת בגילוי לב, הדבר אומר דרשני.
ולגבי רובינשטיין אומר את הדברים הבאים : הוא אחד הפוליטיקאים, כבר לשעבר, משמאל שחוללו שינויים עמוקים במדינת ישראל בצורה מאוד משמעותית ולטובה. הוא אמנם היה מבין מחוללי המפכה החוקתית המוטעית אך הוא היה זה שכשר חינוך חולל שינוי עמוק עם פתיחת המכללות ושינוי ההשכלה הגבוהה. אמת, מצד אחד זה הוביל לירידה משמעותית ברמה. מצד שני, זה נתן ונותן לכל כך הרבה אנשים הזדמנויות השכלה שלא היה להם בעבר. הוא בעצם הגביר את הסיכוי לשוויון בחברה על ידי פתיחת מערכת ההשכלה הגבוהה.
אין ספור ישראלים, שאם המערכת לא הייתה משתנה ולא הייתה להם יכולת לשנות לטובה את חייהם, חייבים לו חוב ענק של שיפור איכות חייהם והם אפילו לא יודעים זאת.
רובינשטיין, כמו אבינרי, פרידמן, גדי טאוב, בן דרור ימיני, אלכס יעקובסון (שהיה מרצה שלי באוניברסיטה ולמדתי ממנו כל כך הרבה) ואחרים שמתמעטים הם שמאל שמאוד הייתי שמח אם היו הופכים למובילי הזרם המרכזי. לצערי, לא רק שהם הולכים ומתמעטים והשמאל הופך יותר קיצוני אלא גם שהם נתונים להתקפות עזות מצד השמאל הקיצוני שהופך לזרם המרכזי בשמאל הישראלי של היום.
בתגובה הראשונה : ביקורת הספרים מאתר “הארץ”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
