סביר להניח שיוסי פוקס יתמודד לרשימת הליכוד לכנסת הבאה. אלי חזן ביקש לדעת מה מבדיל או מייחד אותו ממועמדים אחרים. ספקות לא נותרו לו לשנייה
בויקיפדיה נכתב על המונח “משקל סגולי” בין השאר כי “המשקל הסגולי נותן אינדיקציה ליכולת הציפה של חומר על פני נוזל. חומרים בעלי משקל סגולי קטן משל נוזל שבו הם שרויים יצופו עליו בעוד שחומרים בעלי משקל סגולי גדול משל הנוזל שבו הם שרויים ישקעו בו וחומרים בעלי משקל סגולי שווה לנוזל שבו הם שרויים ירחפו בו. כך, למשל ברזל צף בכספית”. המונח עצמו הוא מונח משעמם שכן כאשר נאמר על משהו שהוא מהווה משקל סגולי הרי שהכוונה בעיני רבים היא שהוא המשקל הנוסף ההכרחי להשגת מטרה למרות שלעיתים לא מרגישים אותו. אם להיות ממוקדים יותר “המשקל הסגולי” הוא זה שמאחורי הקלעים עושה את העבודה. כמדומני, על פי ראיית מעשי העבר ניתן למצוא הלימה מופלאה בין המונח משקל סגולי לבין עו”ד יוסי פוקס, מראשי הפורום המשפטי לצען ארץ ישראל.
למתפקדי הליכוד מוכר פוקס כמועמד בפריימריז 2006 ו – 2009. התברר כי הוא גם התמודד בפריימריז 2003 אבל התמודדותו הייתה פורמאלית. הוא אומר ש”בפעם הראשונה שביקשתי להתמודד שובצתי בטעות במחוז ירושלים במקום יש”ע ובפועל הייתי רק רשום כמתמודד”. לאחר חיוך מופנם הוא מוסיף : “התמודדות דה-פקטו הייתה פעמיים: ב-2006 התמודדתי על משבצת הצעירים תחת הסיסמא “צעיר אבל לא ילד”, שכן כבר הייתי בן 34. בפעם השניה, בבחירות האחרונות התמודדתי במחוז יש”ע ונוצחתי על ידי מחנה פייגלין. הייתי מתמודד יחיד מול גדוד של חיילים, אך הפסדתי בכבוד וגרפתי כ-1600 קולות”.
לפוקס סיפור חיים מעניין המבטא, שוב, לא רק את המורכבות המרתקת של החיים בישראל אלא גם את המיקרוקוסמוס הליכודי שכמפלגה עממית ניתן למצוא בה מקום לדתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, יהודים וכאלו שאינם יהודים וכן הלאה. הביוגרפיה שלו מציינת שהוא נולד בניו-יורק בשנת 1971 ועלה ארצה עם הוריו סמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים. בתחילה עוד ברחובות במשך כ-6 שנים ולאחר מכן עברו להתגורר בירושלים.
איך אתה זוכר את תהליך ההתבגרות שלך ?
“למדתי בבית הספר היסודי “חורב” ולאחר מכן בישיבת בני-עקיבא “נתיב מאיר”. עם סיום חובותיי התגייסתי לחטיבת “גולני” במסגרת ישיבות ההסדר”.
תראה, אני באמת תוהה. הפרופיל שלך היה עשוי להתאים למדינאי מהמפד”ל ולא מהליכוד….
“כאשר שבתי לישיבה לאחר השרות הצבאי, פנה אלי לואי ליפסקי מירושלים, ליכודניק ותיק השייך כמוני לציבור הדתי לאומי והציע לי להתפקד לליכוד. כאשר שאלתי אותו מדוע דווקא לליכוד? השיב לי שעדיף להשפיע על הציבור מתוך מפלגה כלל ישראלית ולא מתוך מפלגה סקטוריאלית. אותי זה שכנע, ומאז ועד היום, הליכוד הוא ביתי”.
נו, אפשר לרשום ללואי ליפסקי עוד מעשה חסד ליכודי….
“אכן כך. אני לא שוכח”.
כדתי לאומי התחתן יוסי עם רחלי פוקס מהרוב היהודי. “גרנו ברובע היהודי, לאחר מכן ברמות וכאשר שבנו משליחות בתפוצות, עברנו להתגורר בנוה דניאל שבגוש עציון ומשם… ? נראה מה הלאה. יש לנו 5 ילדים מקסימים, בגילאים 1-14. בתווך, למדתי משפטים באוניבסריטת בר אילן והוסמכתי כעורך דין ואילו היום יש לי משרד עורכי דין, יוסי פוקס ושות’, אשר נמצא ברמת גן”.
לפעילי הליכוד ולרבים מתומכיו, גם כאלו שהתנגדו לתוכנית ההינתקות וגם כאלו שתמכו בה, זכור אותו עורך דין, יוסי פוקס, כמי שמירר את קציני הביצוע של ההינתקות בעתירות חוזרות ונשנות לבג”צ, עתירות שהוכיחו עד כמה התוכנית הזאת מבחינה חוקית וחוקתית נשענה על כרעי תרנגולת. הוא יצר לעצמו של משפטן מקצוען ושמו נודע למרחקים בליכוד כאיש ביצוע משפטי או כמו שהגדרתי זאת בתחילת הראיון, כ”משקל סגולי” שעשוי היה למנוע את התהליך או לפחות לעכבו בצורה ניכרת. ליכודניק מביא בסוף הראיון את המאמר שכתב יוסי לעיתון “נקודה” שבו פירט את המאבק. עבורי זה מסמך מרתק השופך אור על התקופה.
איך התבטאה הפעילות הליכודית שלך ?
“לא פעלתי רק במסגרת הליכוד אלא גם במסגרת פעילות שראיתי אותה כפעילות לאומית החשובה לאופי של מדינת ישראל כמדינה שתשמש אור לגויים. הקדשתי כשנה וחצי מחיי למאבק בתוכנית ההתנתקות (סגרתי את המשרד), והובלתי את המאבק המשפטי בכל הכלים שעמדו לרשותנו (כמתואר במאמר) ובד בבד, שימשתי כמעין קמב”צ של “המורדים” וסייעתי בידם בכל מהלך שבוצע בכנסת בנסיון לטפרד את התוכנית. הייתי מעורב בעוד מהלכים משפטיים ובכללם, ניסוח הצעות חוק שונות שנועדו לחזק את המחנה הלאומי, אילצתי את הנשיא קצב לצאת לנבצרות לאחר שהתקבלה החלטה עקרונית להעמידו לדין באשמת אונס, בכפוף לשימוע, כנ”ל לגבי הנבצרות של השר הירשזון לאחר שנחשד בגניבת כספי ציבור, וכן בעתירות שונות שהוגשו נגד אולמרט וכיוצ”ב”.
לאחר שרואים מה עשית כנגד הסחי של הפוליטיקה הישראלית זה ממש מעניין לדעת מה אתה חושב על נתניהו. אני שואל זאת כי אני יודע שהוא באמת תמונת הראי של הפוליטיקאים שסרחו בעם.
“אני חושב שנתניהו הוא אדם מוכשר ביותר והמתאים להיות ראש ממשלה בעת הזאת טוב יותר מכל אדם אחר, אך בד בבד, הוא גם הפספוס הכי גדול. כמנהיג המחנה הלאומי, הוא יכול היה לנצל את השנים האחרונות לקדם מהלך אסטרטגי שיקבור את הפרדיגמה של “שתי מדינות לשני עמים” ואת המשוואה של נסיגה משטחים תמורת שלום ובמקום זאת, הוא הגיע להישגים טקטיים בזירה הבינלאומית על חשבון ויתורים אסטרטגיים מרחיקי לכת, עד כדי כך שהוא אמר ביושר בנאומו האחרון כי הוא נדיב יותר מיצחק רבין המנוח בדרכו להביא “הסדר שלום”. הסכמתו להקפאת בניה במשך שנה, בהיקף חסר תקדים, יצרה מציאות חדשה ולפיה, התנאי לקיום מו”מ כלשהו עם העולם הערבי, מותנה בהקפאת בניה ומי יודע אם לא יתקפל שוב בפני דרישה כזו. עצם הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ, בניגוד גמור לעמדת רוב חברי התנועה ובסתירה להחלטה תקפה ועומדת של מרכז הליכוד, מדאיגה מאוד, משום שזו הדרך בה הלך אריאל שרון בהתנתקות ואת פירות הבאושים של המהלך שלו אכלנו כולנו. להערכתי המבחן הקרוב של נתניהו, הינה ביכולתו להביא להסדרת הישובים שעקירתם עומדת על הפרק והדבר אפשרי מבחינה משפטית, צריך רק רצון טוב ומוכנות להתעמת עם הפרקליטות ובין היתר להזכיר לה, שהיא פרקליטות המדינה ולא מדינה של הפרקליטות”!
אתה ישן טוב בלילה עם הידיעה שהקמת מדינה פלסטינית כבר לא נחשב לדבר שאיננו מתקבל על הדעת בקרב הציבור הישראלי?
“הקמתה של מדינה פלשתינית בלב הארץ תסכן את קיומה של מדינת ישראל. נתניהו עצמו אמר את זה אין ספור פעמים, כתב את זה בספריו, הגיע לתפקיד ראש הממשלה על סמך מצע זה, אך כאשר הגיע לשם..הוא אינו רואה יותר את מה שרואים מכאן. ובכלל, יש להודות כי הפרופוגאנדה הפלשתינית הצליחה ורוב העולם סבור שהפלשתינים הם ילידים שחיים תחת כיבוש זר וכי יש להם זכות להגדרה עצמית באמצעות הקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל ואולם, למעשה אין להם זכות מוקנית כזו במשפט הבינלאומי, ועל כך בהרחבה במאמר שאני מצרף. יש הרבה בורות בנושא הזה.
אין עם פלשתיני, יש אומה ערבית אסלאמית אחת המקיפה את ארצנו הקטנטונת מכל עבריה והפלשתינים הם חלק ממנה ואם הם מתעקשים להגדיר עצמם כעם נפרד, אז אין בעיה אך לא על חשבון ארצנו ההסטורית. נתניהו אימץ את הסיסמא “שתי מדינות לשני עמים” אך בפועל כבר יש שתי מדינות “לעם הפלשתיני”; מדינת חמאסטן בעזה ומדינת ירדן, שרוב תושביה פלשתינים. האם נאפשר הקמת מדינה פלשתינית שלישית, והפעם בלב הארץ במרחק אפס מהר הבית, מנתב”ג או מפתח תקוה? האם נמחק במו ידינו את כל הישיגה האדירים של מלחמת ששת הימים?
ועוד לא דיברנו על גירוש של רבבות יהודים מבתיהם, חזרה על העוול המוסרי שבוצע בתוכנית ההתנתקות במימדים גדולים הרבה יותר.
ולבסוף, יש להפריך את הטיעון הדמוגרפי המשמש עילה לנסיגה. השמאל צעק במשך שנים שלא ניתן לקיים את ההתיישבות היהודית בחבל עזה מבחינה דמוגרפית. שרון אימץ את הקו הזה ואף כתב בתוכנית ההתנתקות “מטרת התוכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית ודמוגרפית טובה יותר..”. ובכן, עקרנו את כל היהודים מחבל עזה, הוצאנו את צה”ל מהבוץ.. ומתחנו גדר הפדרה אלקטרונית עם שבילי טשטוש בדיוק כמו בגבול עם לבנון. מעתה ואילך אנחנו לא סופרים יותר את תושבי עזה כחלק מהבעיה הדמוגרפית שלנו, אחרת לשם מה נסוגונו? הם היום כתושבי לבנון. המורם מן האמור, כי אין לנו בעיה דמוגרפית חמורה: יש 1.3 מליון ערבים באיו”ש ועוד 1.2 מליון ערבים ישראלים כאשר הילודה הערבית נמצאת בירידה תלולה, ומנגד, יש 6.5 מליון יהודים והילודה בעליה. ובעז”ה גם העליה תתחזק”.
אנו מקיימים את הראיון מספר ימים לאחר שחרורו של גלעד שליט מהשבי. העסקה הדהימה לא רק במימדיה אלא גם בשל העובדה שלא מעט אנשי ימין תמכו בה. כיצד אתה תופס את עסקת שליט ?
“דילמה מוסרית מהמעלה הראשונה. אפתח בביקורת נוקבת על יו”ר האופוזציה, ציפי לבני, המתיימרת להיות מנהיגה לאומית. זאת פשוט בושה וחרפה שהיא לא הביעה דעתה על הנושא בזמן אמת ואילו לאחר מעשה, יש לה את עזות המצח להביע ביקורת על העסקה ולהסביר שהעסקה חיזקה את החמאס, היא כנראה שכחה שמפלגתה היא שהעלתה את החמאס לשלטון בעזה.
לגופם של דברים, הרבה החלטות שמתקבלות בחיים מתבססות על יתר משקל לרגש ופחות מדי משקל לשכל הישר. זה טבעי לגמרי. גם במקרה הנדון, יש כבר חזקה של למעלה משלוש עסקאות של שחרור מחבלים, שזה עולה בחיי אדם, לעיתים מאות ישראלים שנרצחו באופן ישיר או עקיף על ידי אותם מחבלים ששוחררו. גם בעסקה זו, היות ולגלעד יש שם ופנים והרגש יוצא אליו, זה גובר על השכל הישר שמלמד אותנו כי יש ישראלים רבים שיירצחו כתוצאה משחרור המחבלים, אך עדיין אין להם שם ופנים. אני משרת כקצין מילואים באוגדה הצפונית והשתתפתי גם במלחמת לבנון השניה וגם בעופרת יצוקה, וככל חייל אחר, כאשר אנו יוצאים לקרב, איננו ידועים אם נשוב הביתה בשלום,זה המחיר של הגנה על המולדת. צריך לחוקק חוק בהקדם האפשרי, בדומה לארה”ב, שאסור לנהל מו”מ עם ארגון טרור וזה יוריד את המוטיבציה שלהם לחטוף חיילים. ככל שמדובר על המוטיבציה שלהם לרצוח, זה קיים תמיד ממילא.
לסיכום, שמח מאוד עבור משפחת שליט, הם איבדו עולם ומלואו ועתה קיבלו אותו בחזרה ומתפלל חזק שזה לא יעלה בחייהם של ישראלים אחרים”.
תכלס, או דוגרי…. אם היית שר בממשלה, כיצד היית מצביע על העסקה?
“הייתי מצביע נגד”.
נו, עכשיו כולם מדברים על חזרה למחאה החברתית. אתה תומך בה או מתנגד לה?
“אני סבור שצריך לעשות הכל כדי לצמצם את הפערים בין העשירון העליון לתחתון במדינה. הם מהגבוהים בעולם המערבי. ברור לי שיוזמי המחאה פעלו “שלא לשמה”, היינו מתוך רצון להפיל את נתניהו ולא מדאגה למצב החברתי במדינה. יחד עם זאת, המחאה תפסה חזק בציבור משום שהיא נגעה בנקודה אמיתית, והיא: מעמד הביניים במדינת ישראל מתקשה לגמור את החודש וזה לאו דווקא בגלל מחיר הסושי אלא בגלל הוצאות הדיור, הרכב, שכר לימוד טלפונים ופלאפונים וכו’.
לעניות דעתי, נתניהו טיפל היטב במשבר והמלצות ועדת טכנטנברג ישפרו את המצב (זו רק התחלה) תוך פתיחת התקציב בצורה מבוקרת ללא השתולללות שהייתה פוגעת קשה בכלכלה הישראלית.
לא התחברתי לגאווה והזחיחות שהפגינו מנהיגי המחאה, אשר לא ניהלו תקציב כלשהו בחיים שלהם והציבו אולטימטום, חדשות לבקרים, למנהיגים מבוגרים ומנוסים, להענות לכל הדרישות שלהם”.
תשמע, בכל ראיון אני מקפיד לשאול את המרואיין מי היא הדמות שהשפיעה עליו. מה אתה משיב ?
“יצחק שמיר יבדל”א – מנהיג חזק וערכי שלא התכופף בפני אומות העולם ושמר על האינטרסים של מדינת ישראל טוב יותר מכל ראשי הממשלה שהיו לפניו ולאחריו. אני גם מעריך מאוד את חנן פורת זצ”ל – אדם כריזמטי, ישר דרך, תלמיד חכם, אוהב את העם והארץ ואשר בזכותו קמה ההתיישבות ביהודה ושומרון”.
מדוע לבחור בך? מה מבדיל אותך ממועמדים אחרים ?
“אני מתמודד לכנסת, כי חסרים מחוקקים בבית המחוקקים, כמה זה נשמע מצחיק. כמה חברי כנסת יש כמו יריב לוין מהליכוד או דודו רותם מישראל ביתנו? מעט מאוד. לצערי, מרבית האנשים שבוחרים להתמודד לכנסת אינם רואים בחברות בכנסת יעד בפני עצמו, חלקם כלל אינם מתאימים והם רואים בכנסת אך ורק קרש קפיצה להיות שר או ראש ממשלה. כך קרה שבמפלגת העבודה, כל חברי הכנסת מטעמה ראו עצמם מועמדים לראשות המפלגה וזה פשוט הזוי. מעט מאוד אנשים מתאימים להיות ראש ממשלה וגם מי שבנוי לזה, צריך ניסיון רב שנים במערכת הפוליטית כדי להצליח. אגב, בענין זה ניתן להצביע על הפער בין המנהיגות של נתניהו והיציבות השלטונית שלו היום, לבין היכולות שהפגין בקדנציה הראשונה שלו.
אני, בדומה לשני חברי הכנסת שהזכרתי, מביא עימי לכנסת נסיון מקצועי רב שנים בתחום המשפט החוקתי, המנהלי, הבינלאומי, כולל יעוץ בתחומי חקיקה וניהול מאבקים משפטיים מתוקשרים במשולש שבין הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון ובכוונתי להיות הח”כ המוביל בכנסת בתחום החקיקה, אשר תחזק את המחנה הלאומי”.
ליכודניק מייחל לראות האם וכאשר יבצע עו”ד יוסי פוקס את מהלכי החקיקה שלו בכנסת. מוכרחים להודות שזה יהיה מרתק לעקוב אחרי המשקל הסגולי בתחום החקיקתי. אנו מצרפים כאמור את המאמר שפורסם בעיתון “נקודה” שהסביר את השתלשלות העניינים החוקיים והחוקתיים במהלך ההינתקות.
טרנספר על פי “החוק” – מאת עו”ד יוסי פוקס
השתלשלות האירועים במאבק המשפטי נגד תוכנית “ההתנתקות”.
תוכנית “ההתנתקות”, הוצגה לראשונה ע”י אריאל שרון בנאומו בכנס הרצליה ב-16 בדצמבר 2003 באופן כללי ביותר, ללא התייחסות למספר הישובים שייעקרו ומבלי שנקבעו לוחות זמנים.
באותה תקופה, התנהלה חקירה נגד שרון ובניו בפרשת האי היווני וככל הנראה, יעצו לו מקורביו לייצר מהלך מדיני משמעותי כדי להסיט את אור הזרקורים מהפרשה.
ביום 1 בפברואר 2004 החליטה הממשלה על מינויו של מר מני מזוז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
ביום 2 בפברואר, בראיון עם הכתב יואל מרקוס, חשף שרון את תוכניתו לעקירת 17 ישובים בחבל עזה, כאשר ישובי צפון החבל וישובי צפון השומרון הוספו מאוחר יותר.
בערבו של יום 27 במרץ 2004 נחשף במהדורת החדשות של ערוץ 2 כי פרקליטת המדינה דאז, שופטת בית משפט העליון דהיום, הגב’ עדנה ארבל, תמליץ ליועמ”ש מני מזוז להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון באשמת קבלת שוחד מהקבלן דודי אפל.
בסמוך לאחר הידיעה הדרמטית הזאת, הודיע מזוז כי החלטתו הסופית בשאלת העמדתו לדין של שרון תינתן במהלך חודש מאי.
למחרת פרסום הידיעה על המלצתה של עדנה ארבל להעמידו לדין ומשמצא עצמו במצוקה פוליטית פנים מפלגתית, נענה שרון ליוזמת השר דאז ישראל כץ, לקיים משאל בקרב כלל מתפקדי הליכוד והודיע כי יביא את תוכנית “ההתנתקות” לאישור בקרב חברי הליכוד, הממשלה והכנסת במהלך אקספרס של כחודש ימים, דהיינו עוד קודם שיכריע מזוז על גורלו הפוליטי של שרון.
ביום 30 במרץ 2004 כונסה ועידת הליכוד כדי להחליט על קיום משאל המתפקדים, אז הצהיר שרון, כי תוצאות המשאל יחייבו גם אותו. ההחלטה אושרה בידי צירי הועידה ומועד המשאל נקבע ליום 2 במאי 2004.
בשלב הזה הבנתי כי תוכנית הנסיגה החד-צדדית, אשר התגבשה אז לכדי תוכנית מפורטת לעקירת 25 ישובים בחבל עזה ובצפון השומרון הינה “כדור שלג” מתגלגל וכי חובה על כל מי שרואה בה סכנה של ממש לתקוע כמה שיותר מקלות בגלגלי הבולדוזר, גם במישור המשפטי.
ביום 22 באפריל 2004 הגשתי עתירה לבג”צ בשמי ובשם עותרים נוספים, בדרישה להשהות באופן מיידי את יישום החלטתו להביא את תוכניתו לאישור הממשלה והכנסת וזאת עד לאחר הכרעת מזוז בשאלת העמדתו לדין של שרון (בג”צ 3818/04).
טענתנו הייתה, שהחלטת שרון לאשר תוכנית מדינית מרחיקת לכת במהלך אקספרס של כמה שבועות, ערב הכרעתו של מזוז בעניינו, הינה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני ומעלה חשש שההחלטה נתקבלה מטעמים פסולים ולא מטעמים ענייניים. בעניין זה הפנינו את בג”צ להחלטתה של השופטת דליה דורנר משנת 1999 אשר הוציאה צו ביניים נגד החלטתו של רוה”מ דאז בנימין נתניהו לסגור את ה”אוריינט האוס”, מן הטעם שעיתויה ערב בחירות, העלה חשש שהחלטתו נעשתה מטעמים פסולים ולא ענייניים.
בחלוף כארבעה ימים דחה בג”צ את העתירה וקבע בפסק דינו כי, “לא הוכח בפנינו כי המהלך הקשור ב”תוכנית ההתנתקות”, מונע משיקולים לא ענייניים וכי תכליתו בהשגת מטרה זרה, או כי נפל בו פגם משפטי אחר המצדיק התערבות בית משפט זה”. לא קיבלנו הסבר להבחנה בין מקרה זה לבין התערבות בג”צ בהחלטת נתניהו לסגור את האוריינט האוס.
ב- 2 במאי 2004 התקיים משאל מתפקדי הליכוד על תוכנית “ההתנתקות”, התוכנית נדחתה ברוב גדול.
למרות התבוסה שנחל שרון במשאל, הוא החליט, ולא בפעם הראשונה, לצפצף על ההכרעה הדמוקרטית של מפלגתו ולהפר את התחייבותו בועידת הליכוד.
שרון, ששעון החול הפוליטי שלו הלך ואזל, החליט שהוא מביא את תוכניתו לאישור הממשלה במלואה ויהי מה ביום ראשון ה- 6 ביוני 2004. היה חשש כי לא יהיה רוב בממשלה לתוכנית שכן חלק משרי הליכוד הודיעו שיצביעו נגדה, לא מאהבת “המתנחלים” חלילה, כי אם מהחשש שלהם שחברי המרכז יבואו עמם חשבון ביום פקודה. אז התגייסה לעניין השרה ציפי לבני והציעה הצעת פשרה ולפיה, הממשלה תקבע כי הנסיגה תהיה בכמה פעימות, לפי קבוצות ישובים וכי יהיה צורך בהחלטה נוספת של הממשלה קודם לעקירה בפועל של כל קבוצת יישובים.
עד יום 3 ביוני בחצות, לא הגיעו הצדדים לידי פשרה ולא היה ברור האם התוכנית תזכה לרוב בממשלה, אם לאו.
ביום שישי 4 ביוני 2004, כאשר נוכח “הדמוקרט הגדול” לדעת כי תוכניתו “תלויה על בלימה”, שלח שרון מכתבי פיטורין לשרים אלון וליברמן כדי לייצר רוב מלאכותי בממשלה לתוכנית “ההתנתקות”. על פי חוק יסוד הממשלה, פיטורי שרים נכנסים לתוקף בתום 48 שעות ממועד המצאת מכתבי הפיטורין מה שלא הותיר הרבה זמן לפעול, בשל השבת שעמדה בפתח.
במוצ”ש עתרתי לבג”צ וביקשתי שיוציא צו ביניים נגד כניסתם לתוקף של מכתבי הפיטורים של השרים אלון וליברמן. למחרת הצטרפו עוד עותרים לעתירה לרבות השר בני אלון עצמו. (בג”צ 5261/04)
בעתירה טענתי, כי החלטת שרון לפטר את השרים 48 שעות קודם ההצבעה בממשלה על התוכנית רק כדי להשיג רוב מלאכותי בממשלה, עומדת בסתירה מוחלטת לסע’ 22 לחוק יסוד הממשלה והינה החלטה בלתי דמוקרטית בעליל וכן יש בה משום הפרת ההסכם הקואליציוני בין המשיב כראש סיעתו לבין השרים כראשי סיעתם.
העתירה הגיע לידי השופט התורן אדמונד לוי, אשר קבע דיון דחוף באותו היום, ה-6 ביוני 2004 בשעה 09:00 באותו זמן שבו החלה ישיבת הממשלה. בפתח הדיון ביקשתי מהשופט להורות לממשלה שלא לקיים את ההצבעה עד לאחר שייתן את החלטתו בעניין צו הביניים, וכך היה.
אחרי כמה שעות המתנה מורטות עצבים, נמסרה לנו החלטתו של השופט אדמונד לוי שכתב כדלקמן:”תהיתי אם יכול המשטר הדמוקרטי להשלים עם אפשרות שראש הממשלה יפטר שרים רק כדי ליצור רוב מלאכותי להעברתן של החלטות, שלעיתים עלולות להיות הרות גורל, רק משום שלא נמצא לו רוב בממשלה בראשה הוא עומד”, אך למרות זאת, דחה השופט את בקשתנו להוציא צו ביניים ובכך סלל את הדרך לפיטורי השרים אלון וליברמן ולאישור תוכנית “ההתנתקות” בממשלה.
התוכנית עברה בממשלה, הגם שהיה בה מנגנון השהיה בדמות “פשרת לבני” שכללה את הפסקה “אין בהחלטה זו כדי לפנות ישובים”. פשרה זו, אשר לידתה בניסיון “ללכת עם ולהרגיש בלי…”, עברה תהליך של התמסמסות עד שחלפה מן העולם.
הדיון לגוף העתירה שהתקיים ביום 20 ביוני 2004 בהרכב של שבעה שופטים בראשותו של הנשיא אהרון ברק, היה מרתק, אך היה בבחינת “אתרוגים לאחר חג הסוכות”… ולבסוף דחה בג”צ את העתירה בנימוק ש”אין למנוע העברת שרים מכהונתם רק בשל העובדה כי היא נעשית טרם ההצבעה בממשלה וכדי להשפיע על תוצאותיה”.
רק כדי לסבר את אוזני הקוראים, משמעות החלטת בג”צ במסגרת חוק יסוד הממשלה הנוכחי אשר אינו כולל דרישת מינימום של שרים בממשלה כפי שהיה בעבר, הינה שראש ממשלה יכול לפטר את כל שרי הממשלה ערב הצבעה גורלית ולקבל את ההחלטה באופן עצמאי, כדיקטטור לכל דבר. הנה לכם קו דמיון בין שרון לברק…
בד בבד, ביום 15 ביוני 2004 החליט היועץ המשפטי לממשלה מר מני מזוז כי משכורתו של גלעד שרון בסך 640,000$ עבור שיטוט באינטרנט, הינה משכורת סבירה וסגר את תיק השוחד כנגד אריאל שרון בפרשת האי היווני. הוגשו עתירות לבג”צ נגד החלטה זו, אך הם נדחו.
ביום 22 באוגוסט 2004 הוקמה מנהלת סל”ע שהוגדרה כמנהלת הסיוע לתושבי חבל עזה וצפון השומרון ושרון מינה את מר יונתן באסי לעמוד בראשה. המנהלת מראשית דרכה, פעלה כגוף ללא נשמה והפכה להיות הסיוט של התושבים שיועדו לעקירה.
במהלך חודש ספטמבר 2004 פנה אלי מר נחי אייל, מזכ”ל מפלגת תקומה והציע לאגד את הפעילות המשפטית נגד “ההתנתקות” בארגון או בעמותה של עורכי דין ומשפטנים אשר יגויסו לצורך העניין. נעניתי לקריאתו ויחד עמי נקרא לדגל עוה”ד יצחק מירון וקראנו לארגון “הפורום המשפטי למען א”י”. מאוחר יותר הצטרפו משפטנים בכירים כמו פרופסור אליאב שוחטמן ואח’ וכמאה ועשרים עו”ד, אשר התנדבו למשימה.
מטרות העל של הפורום היו; עיכוב והשהיית התהליך ככל שניתן, יצירת תחמושת למאבק הפוליטי, המדיני והציבורי ומתן סיוע וגיבוי משפטי לתושבים.
עו”ד מירון לקח על עצמו את האחריות על הפאן הכלכלי כדי לוודא שאם חלילה תמומש התוכנית, יקבלו התושבים מקסימום פיצוי, במינימום סבל. עבדכם הנאמן לקח על עצמו את האחריות על תקיפת עצם חוקיותו וחוקתיותו של המהלך.
ביום 14 בספטמבר 2004 החליטה הממשלה לאמץ את המלצות הועדה לענייני פינוי, פיצוי והתיישבות חילופית ולאשר תשלום מקדמות למתיישבים שיחפצו בכך.
באותה עת, הבינו בימין בכלל ובמועצת יש”ע בפרט, כי תשלום מקדמות לתושבים המיועדים לעקירה, עלול לפורר את המאבק כבר בתחילתו. ערב הדיון בועדת הכספים שנועד לאשר את העברת כספי המקדמות לתושבים, הצעתי למועצת יש”ע להגיש עתירה לבג”צ בשם מספר תושבים מהישוב חומש בדרישה להשהות כל מעשה ו/או פעולה שיש בה כדי ליישם את תוכנית “ההתנתקות” לרבות תשלום המקדמות. הייתה הסכמה.
ביום 10 באוקטובר 2004 הגשתי את העתירה כאמור שהתבססה על הטענה שכל עוד לא חוקק חוק (פינוי-פיצוי) שיוכל לעמוד בתנאי סע’ 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שכל המהלך נוגד את המצב החוקתי הקיים (בג”צ 9040/04) העתירה צורפה לעתירות נוספות שהוגשו בטענה כי תשלום המקדמות לא עוגן בחוק התקציב כראוי.
שלושה חודשים אחר כך נזכר בג”צ ליתן פסק דין בעתירה. העתירה נדחתה.
ביום 26 באוקטובר 2004 הצביעה הכנסת על אישור החלטת הממשלה מיום 6.6.2004.
ביום 3 בנובמבר 2004 הוגשה לכנסת הצעת החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, שזכתה לכינוי “פינוי-פיצוי” והיא עברה בקריאה ראשונה.
ועדת הכנסת החליטה כי הצעת החוק תידון במקביל בשתי ועדות, ועדת הכספים תדון בסעיפי הפיצוי של הצעת החוק ואילו ועדת חוקה תדון בסעיפי הפינוי ובשאלת חוקיותו.
עורכי הדין מטעם הפורום המשפטי השתתפו בכל הדיונים שהתקיימו בועדות חוקה וכספים של הכנסת, שדנו בחוקתיות החוק ובהיקף הפיצויים. הם הגישו לחברי הכנסת ניירות עמדה וחוברות מידע על השפעות החוק בהיבט הביטחוני, הפסיכולוגי והכלכלי ולמעשה היו שותפים פעילים במאבק שהתנהל בין כותלי הכנסת, בין ימין לשמאל.
בחודש דצמבר 2004 לאחר שפוטרו שרי שינוי אשר הצביעו נגד חוק התקציב, התנהל מו”מ בין סיעת הליכוד לסיעת העבודה על צירופה של זו האחרונה לקואליציה. המו”מ הקואליציוני אושר בועידת הליכוד, אף שהתרענו בפני חברי סיעת הליכוד שהתנגדו (כביכול) ל”התנתקות”, כי מדובר בגשר מזהב שעליו תמומש התוכנית. “לא מפילים ממשלת ליכוד מכהנת” אמרו לי אז חרטומי הליכוד שחלקם נמצא היום בקדימה וחלק אחר עדיין בליכוד, מלקק את הפצעים.
המוקש העיקרי להשלמת ההסכם הקואליציוני היה מינויו של שמעון פרס לתפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הממשלה, מבלי לפגוע במעמדו של מ”מ רוה”מ, רוה”מ דהיום, אהוד אולמרט.
סיעת העבודה לא הייתה מוכנה להתפשר ואז הגיש ח”כ רמון הצעת חוק לתיקון חוק יסוד הממשלה ולפיו יוכלו להתמנות שני מ”מ ראש הממשלה. לאחר שהתקיימו דיונים בעניין בועדת חוקה של הכנסת בהשתתפות מומחים במשפט חוקתי, הסתבר ששינוי חוקתי כזה אינו דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותו כלאחר יד. לאור זאת, החליטו הסיעות למנות את שמעון פרס לתפקיד חדש יש מאין, והוא “המשנה לראש הממשלה” במקום מ”מ נוסף לראש הממשלה, בסוברם משום מה, כי לכך אין צורך בשינוי חוק יסוד הממשלה.
ביום 6 בינואר 2005 נחתם ההסכם הקואליציוני בין הסיעות.
ביום 9 בינואר 2005, עם פרסום ההסכם הקואליציוני בין הסיעות, עתרתי לבג”צ בדרישה לבטל את ההסכם הקואליציוני שכן הוא כלל סעיף בלתי חוקתי, מינויו של פרס ל”משנה לראש הממשלה” ללא תיקון חוק יסוד הממשלה וכן ביקשתי צו ביניים דחוף שיורה לממשלה להימנע מהבאת ההסכם הקואליציוני לאישור הכנסת, שתוכנן למחרת. (בג”צ 243/05)
השופט התורן, ס’ ג’ובראן הורה לצדדים להשיב לעתירה עד למחרת בשעה 14:00.
המשיבים, אשר נלחצו מהחלטתו של השופט ג’ובראן, טענו בתגובתם כי אין מדובר כלל בתפקיד חדש, אשר מצריך את תיקון חוק יסוד הממשלה, אלא במשרד חדש “משרד המשנה לראש הממשלה” אשר סמכות הקמתו מוענקת לממשלה ולמעשה, שמעון פרס אשר יעמוד בראש המשרד יהיה השר “המשנה לראש הממשלה”… כמו למשל שר האוצר במשרד האוצר.
אתם ודאי לא תופתעו לשמוע כי בג”צ קיבל את הטענה האבסורדית של המשיבים ודחה את העתירה.
בחזרה לחוק “פינוי-פיצוי”. חברי הכנסת מימין, בסיוע נציגי הפורום, ניהלו מאבק ממושך להפלת החוק בועדת חוקה והוא הופל פעם אחת על חודו של קול אחד, של ח”כ עזמי בשארה, אשר סבר כי יש לפנות את המתנחלים אך אין לשלם להם פיצוי (צדיק…) .
ביום 14 בפברואר 2005 צלח החוק את משוכת ועדת חוקה, הרבה “בזכות” יו”ר הועדה דאז ח”כ מיכאל איתן, שעשה קולות של דמוקרט גדול, אך התקפל תחת הלחץ של הדיקטטור הגדול ומזכיר ממשלתו, ישראל מימון.
ביום 16 בפברואר 2005, יום שייזכר בתולדות בית המחוקקים הישראלי כיום שחור, אישרה כנסת ישראל את החוק התקדימי שנועד להכשיר את גירוש כל היהודים (או “הישראלים” כלשון החוק) מחבל עזה ומארבעה ישובים בצפון השומרון, בכפוף לתשלום פיצויים לא מספקים.
עם אישור החוק בכנסת והצורך לעכב בכל דרך את מימוש התוכנית כמו גם למנוע את גזילת ממונם של התושבים, החליטו עורכי הדין של הפורום המשפטי להגיש עתירות כנגד סעיפי החוק שנועדו להכשיר את הגירוש וכנגד סעיפי הפיצוי שאינם נותנים מענה ראוי לנזקים שייגרמו להם.
הפורום המשפטי למען א”י הגיש 14 עתירות לבג”צ מיום חקיקת החוק.
את הראשונה שבהן הגשתי בשם המועצה האזורית חוף עזה ואח’, יום לאחר אישור החוק בכנסת ב-17 בפברואר 2005 (בג”צ 1661/05). העתירה כללה כמה טענות מרכזיות. האחת, החוק פוגע אנושות בזכויות היסוד של התושבים ועומד בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. השנייה, עקירה בכוח של יהודים בלבד המתגוררים כדין באזור שישראל מבקשת לסגת ממנו, מנוגדת למשפט הבינלאומי. השלישית, החלטת שרון לממש את התוכנית שהייתה למעשה מצעה של מפלגת העבודה בבחירות, מהווה עיוות רצון הבוחר באופן בלתי סביר ובלתי מידתי. הרביעית, לוח הזמנים שנקבע בחוק ובהחלטת הממשלה לעקירת התושבים מבתיהם, בתוך חמישה חודשים, הינו בלתי מידתי ולא יאפשר לתושבים לעבור יחד להתיישבות קהילתית חילופית.
ביום 20 בפברואר, ימים ספורים לאחר שהחוק עבר בכנסת, החליטה ממשלת ישראל בהחלטה אחת על פינוין של כל 4 קבוצות הישובים שנכללו בתוכנית “ההתנתקות” ובכך ביטל שרון לחלוטין את “פשרת לבני” שעוגנה בהחלטת הממשלה מיום 6.6.04 וכיוונה לתהליך מדורג של עקירת ישובים. למחרת, הגשתי בקשה דחופה לבג”צ להוציא צו ביניים כנגד החלטת הממשלה שהתקבלה וטענתי כי החלטת הממשלה מנוגדת לחוק, אשר עיגן בתוכו את החלטת הממשלה המקורית, המדורגת, ולכן נקרא: “החוק ליישום תוכנית ההתנתקות”. בג”צ נמנע מלהוציא צו ביניים גם בעניין זה.
עתירה נוספת הוגשה בסמוך לאחר מכן ע”י עוה”ד מירון בשם תושבים מחבל עזה והיא עסקה מלבד בסוגיה העקרונית, גם בשאלת היקף הפיצויים וטענה כי המדינה עושקת את התושבים וגוזלת מהם את קניינם ללא מתן פיצוי הוגן וראוי. העתירה כללה עשרות עוולות חמורות שנמצאו בחוק.
במסגרת העתירות העקרוניות, הגשנו לבג”צ שתי בקשות ביניים מרכזיות: האחת, בקשה לקיים ביקור במקום בטרם יפסוק בג”צ בסוגיה כה רגישה, כפי שעשה בג”צ בעבר בסוגיות שונות. במהלך הדיון בבג”צ, טען עו”ד מירון שאפילו בפרשת הפיכת סדום, כאשר היה מדובר ברשעים, אמר הקב”ה “ארדה נא ואראה הכצעקתה….” על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצדיקים, חלוצי ההתיישבות בחבל עזה. תחילה היה נראה כי הנשיא א. ברק ייענה לבקשתנו ואף ביקש שנגיש לו תוכנית לביקור במקום, אולם לבסוף, החליט בג”צ ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של הצדיק היחיד בסדום – לדחות את בקשתנו.
הבקשה השנייה שהגשתי הייתה, לזמן את הרמטכ”ל משה (בוגי) יעלון לעדות כדי שיאשש או יפריך את טענת הממשלה שתכלית החוק להוביל “למציאות ביטחונית טובה יותר”, כלשון החוק. עדות זו נתבקשה, שכן התצהיר של אלוף (מיל) יעקב עמידרור אשר צורף לעתירה והפריך את טענת הממשלה, נותר ללא מענה וללא כל תצהיר נגדי מטעם הממשלה. גם בקשה זו נדחתה ע”י בג”צ ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של… אדמונד לוי.
עתירות נוספות שהוגשו ע”י עוה”ד של הפורום המשפטי, נגעו לנושא הרגיש של הוצאת המתים מקברם, להחלטה לכלול את ישובי צפון רצועת עזה בתוכנית “ההתנתקות” וכן להרכב הבלתי מאוזן של ועדות הזכאות, לפגיעה בחופש העיסוק, ועוד.
הנשיא אהרון ברק, כדי לעמוד בלוח הזמנים של הממשלה (“קיר הברזל” כפי שהגדיר זאת השופט מישאל חשין), איחד את כל העתירות יחד וקבע מועד אחד לדיון בכולן, הגם שכל עתירה כשלעצמה הייתה בעלת משקל של יום דיונים שלם.
לא זו אף זו, בג”צ הגביל כל עו”ד לטעון במשך חצי שעה בלבד ורק לאחר תחינותיהם של עוה”ד השונים, הוסף יום דיונים אחד לכל העתירות גם יחד.
ממועד הגשת העתירה הראשונה ועד מתן פסק הדין חלפו ארבעה חודשים, כאשר במהלכם, בהעדר הכרעה של בג”צ בשאלת חוקיות המהלך, ניתן היה להמשיך ולנהל את המאבק נגד ה”התנתקות” בזירה הציבורית והפוליטית.
בפסק הדין של בג”צ המשתרע על 316 עמודים, נקבע לראשונה כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חל גם על הישראלים תושבי יהודה ושומרון, אך הוא הגיע למסקנה שהפגיעה בזכויותיהם הולמת את ערכי המדינה, הינה לתכלית ראויה והיא מידתית, וממילא החוק והחלטת הממשלה, לרבות לוח הזמנים למימושם, עומדים בתנאים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ביחס לזכותם של יהודים להישאר באזור מכוח המשפט הבינלאומי, קבע בג”צ כי מותר למדינת ישראל להגן בכוח על אזרחיה, בניגוד לרצונם, גם בשטח שהמדינה נסוגה ממנו.
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, לא היה כל חידוש בפסק הדין בנוגע למעמדה של ישראל בשטחי יש”ע. בג”צ הפנה לפסקי דין עקביים שניתנו במשך כחצי יובל ולפיהם מדובר בשטח ב”תפיסה לוחמתית” אשר הזכויות הקנייניות של המתיישבים בו כפופים לממונה על הרכוש הנטוש ולארעיותו של שטח, המוחזק בידי המדינה ללא החלת ריבונותה.
בפאן הכלכלי של העתירות ובמיוחד בזו של עו”ד מירון, הייתה הצלחה גדולה מאוד. בג”צ ביטל מספר סעיפים בחוק אשר פגעו קשות בזכותם של העקורים לפיצוי הוגן וראוי. כך למשל, בנוגע לפיצוי בגין עגמת הנפש (4800 ₪ לשנה לנפש) נקבע בחוק רף מינימום של גיל 21 שנה, וכנראה המחוקקים סברו שילדים עד גיל 21 שאיבדו את כל מה שהיה להם בחיים, לא נזקקים כלל לפיצוי בגין עגמת נפש.
בג”צ ביטל סעיף זה.
דוגמא נוספת, זה סעיף שנכלל בחוק והיה ידוע כסעיף “ייחוד העילה” ואשר קבע כי כל תושב שמקבל פיצוי ע”פ החוק הספציפי הזה, יהיה מנוע מלהגיש תביעות נוספות כנגד המדינה מכוח הדין הכללי. המדינה חששה ממצב שהעקורים יגישו תביעות נוספות בסכומי עתק אשר יעסיקו את פרקליטות המדינה במשך שנים . בג”צ ביטל את הסעיף וקבע כי החוק הזה הוא מינימום ולא מקסימום, ולמעשה, נסללה דרכו של כל תושב להגיש תביעות נוספות כנגד המדינה.
הסעדים הללו שניתנו ע”י בג”צ עלו ועוד יעלו למדינה מיליארדי שקלים יותר ממה שהעריכה מלכתחילה, ולמעשה, “ההתנתקות” עלתה למדינה עד היום כ- 10 מיליארד ₪ וזאת עוד קודם שפוצו כל התושבים וקודם שהוגשו מרבית הערעורים והתביעות הנוספות שיוגשו.
להערכתי, “המשוואה” תהיה 20 מיליארד ₪ לכל רבבת יהודים שייעקרו חלילה מבתיהם ויהיה בכך משום מסר לממשלה המבקשת לעקור תושבים מבתיהם, כי המחיר הכלכלי כבד מנשוא.
בדעת מיעוט, קיבל כבוד השופט אדמונד לוי את כל טענותינו העקרוניות וקבע בפסק הדין הציוני והלאומי ביותר שניתן אי פעם בבג”צ, את הדברים הבאים:
“להשקפתי, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכל אחד מאלה: א) לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצון הבוחר, מאידך.
ב) בביצועם כרוכה פגיעה שאין קשה ממנה בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית ושלא ל”תכלית ראויה” מוכחת.
ג) סופם שהם יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל, וכוונתי לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיר בהם בכל הסדר עתידי.
החלטה זו וחוק זה תרופתם היא אחת – להתבטל ולעבור מן העולם, וכך הייתי מציע לחבריי לעשות לו רק נשמע קולי”(עמ’ 315 לפסק הדין)
במהלך החודשים שקדמו לגירוש, קיימו עורכי הדין של הפורום מפגשים כמעט שבועיים עם תושבי חבל עזה וצפון השומרון לצורך הורדת המתח וכדי לאפשר להם להמשיך ולהיאבק נגד הגירוש ביודעם כי יש מי שדואג לזכויותיהם במידה וחס ושלום יתבצע הגירוש. הסתבר לנו כי המפגשים היו כמו אוויר לנשימה עבור התושבים. במפגשים הסברנו את החוק ומשמעותו בשפה פשוטה, עדכנו בפעילויות של הפורום המשפטי ונתנו לתושבים את הכוח להמשיך.
לצד עורכי הדין של הפורום, התאספה גם קבוצה של שמאים וכלכלנים, שליוו את הייעוץ המשפטי בכל הנוגע לתחום הפיצויים, היקפם, הפרוצדורה של תיעוד הנכסים וכיוצ”ב. כאשר התקרבה שעת השין, נכחו עו”ד של הפורום המשפטי בגוש קטיף בתורנות. הוקמה לשכה של הפורום המשפטי בגוש קטיף ועוה”ד נתנו ייעוץ והסבר לתושבים לגבי החוק וכן לגבי היבטים פליליים של המאבק. גם כשנסגר הגוש לכניסת אזרחים שאינם תושבי המקום, המשיכו עוה”ד שלנו, לשהות באזור, בבחינת שב”חים “משובחים”.
במקביל לנוכחות בשטח, המשכנו להטריד את בג”צ והוגשו עתירות כנגד הקמפיין השקרי של המנהלת “לכל מתיישב יש פתרון”, כנגד שימוש בחיילים למשימות שיטור וכן עתירה על חוסר היערכות מצד זרועות המדינה לקליטת העקורים.
לאחר מתן פסק הדין וכחודש לפני הגירוש, הסתבר כי אחד הדברים המרכזיים אשר הטריד את אחינו החלוצים, היה סעיף הסנקציות בחוק שקבע כי תושב שלא יפנה את ביתו בתום 48 שעות מיום הפינוי, יאבד את הפיצוי בגין ותק (עגמת הנפש) המסתכם במאות אלפי ₪ למשפחה.
מנהלת סל”ע ומשרד רוה”מ אשר נלחצו מהעמידה העיקשת של התושבים עד סמוך כל כך לפינוי – דאגו לטפטף יום יום בתקשורת את כוונתם לשלול בפועל את הפיצויים הללו מתושבים שיישארו באזור אחרי המועד. היה חשש כי מרבית התושבים יתפנו “מרצון” במהלך 48 השעות והמאבק נגד העקירה יגיע אל קיצו עוד קודם שיבואו החיילים לעקור בפועל את התושבים.
יצוין, כי בג”צ התעלם בפסק דינו מסעיף הסנקציות ולא הכריע כלל בשאלת חוקיותו, אך באמירת אגב קבע, כי חוקיות עצם הפינוי כפופה לפיצוי הוגן וראוי לכל תושב.
לאור זאת, עתרתי שוב לבג”צ ביום 26 ביולי 2005 בשם משפחות ברוכות ילדים מגני טל אשר משמעות הסנקציות הללו עבורן היה נזק של מאות אלפי שקלים (בג”צ 7190/05)
בעתירה תבעתי את ביטול סעיפי הסנקציות בטענה כי מדובר בענישה חמורה ובלתי מידתית של התושבים, עונש ללא משפט וללא דיין ואשר אינו עומד בתנאי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
עוד טענתי בהסתמך על חוות דעת הלכתית של הרב אבינר שצורפה לעתירה, כי הסנקציות הללו פוגעות בערכי הדת ומאלצות את התושבים להכריע בין עזיבת השטח, בגין צו של המדינה, בתוך 48 השעות בעוברם לכאורה על איסור תורה של “לא תחנם” (עזיבת שטח של א”י ביודע שגויים יתפסו אותו) לבין הישארות בשטח לאחר יום הפינוי ועד לפינוי הכפוי בידי צה”ל, תוך הימנעות מאיסור תורה, בשל דין “אנוס”, אולם במחיר של שלילת חלק ניכר מכספי הפיצויים שלהם, דבר שיקשה על שיקום חייהם.
לעתירה צורפה גם חוות דעת פסיכולוגית של פרופסור שלמה קניאל אשר קבע כי הפינוי ממוטט את הציר המרכזי של חייהם וכי המשמעות אותה נותנים העקורים לתהליך הפינוי הוא אובדן ושכול ולפיכך “יש חשיבות מרובה לאפשר למפונים לשהות ליד “ערש הדווי” של בתיהם ונחלתם עד לרגע הפינוי ולאפשר תהליכי אובדן ואבל אמיתיים”.
באותו יום הורה בג”צ למדינה להגיש את תשובתה לעתירה.
עתירה זו לא הוכרעה עד הפינוי ואולם במסגרת תשובת המדינה שניתנה ביום 2 באוגוסט 2005, היא הודתה כי “התוצאה של העדר זכאות למענק הוותק ממי שלא מפנה במועד אין פירושה שלילת היכולת לתבוע את הפיצוי אלא אי קבלתו בהליך מהיר, יעיל ואוטומטי”.
הודאה זו של המדינה הספיקה לנו כדי להעביר את המסר לכלל תושבי הגוש באמצעות ועדי היישובים, כי הפיצוי לא יישלל מהם ובמקרה הגרוע יעברו מסלול קצת יותר ארוך כדי לקבלו.
בליל תשעה באב , המועד שנקבע בצו של שרון כיום הפינוי (15 באוגוסט 2005) התכנסו תושבי גוש קטיף ברחבת בית הכנסת בנוה דקלים ושמעו דברי חיזוק ועידוד ממנהיגי ורבני הגוש. נתבקשתי לומר מספר מילים ולהסביר לתושבים את הסיכון המשפטי בהישארות התושבים בבתיהם לאחר חלוף 48 שעות ולקחתי על עצמי סיכון מקצועי גדול, כאשר ערבתי לתושבים (אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו…) שהפיצוי בגין הוותק, לא יישלל מהם גם אם יישארו בבתיהם עד לפינוי הכפוי ובלבד שלא ינקטו באלימות, וכך היה.
בזכות אמונתם החזקה ועמידתם האיתנה של תושבי גוש קטיף, נותרו כאלף משפחות באזור לאחר חלוף 48 שעות ועד לפינוים הכפוי בידי צה”ל.
בחלוף 48 השעות שנקצבו בצווי הפינוי, החל צה”ל בעקירה בפועל של התושבים מהישובים, אך אז הסתבר שהמדינה מממשת את הפינוי הכפוי עוד טרם שהתקבלה החלטתה הסופית על פינויה של אחת מקבוצות הישובים ועוד נודע, כי המדינה לא הכינה מגורים ארעיים לכל התושבים שייעקרו מבתיהם.
בדקה ה-90 , הוגשו עתירות נוספות לבג”צ אך הן כולן נדחו.
ביום הפינוי, התקיים דיון בבג”צ (7723/05) שם טען עו”ד מירון שיש לדחות את הפינוי שכן אין פתרונות דיור זמניים לכל התושבים וכי חלקם ימצא עצמו בלי קורת גג, שלא לומר שייקח זמן רב עד אשר הם יקבלו פיצוי כספי שיאפשר להם לשכור דירה.
בתשובה לטענות אלו טענה המדינה כי חוק פינוי-פיצוי לא מחייב אותה ליתן פתרונות מגורים אלא פיצוי כספי בלבד, ונציגה, עוה”ד ענר הלמן התחייב, כי “בסופו של יום אנשים יכולים לקבל מקדמה מיידית. כל מי שנרשם במלון, האדם צריך להירשם והוא מקבל מקדמה של 50,000 ₪”.
למותר לציין, כי “בסופו של יום” ארוך ומתיש, הגיעו העקורים לבתי המלון ובמקום שימתין להם צ’ק של 50,000 ₪ , המתין להם כתב התחייבות שנדרשו לחתום עליו כתנאי לקבלת חדר במלון ובו נכתב שבחלוף 10 ימים מיום הגעתם הם ייאלצו לשלם מכיסם על השהות במלון.
זו כנראה פרצופה של מדינה אשר גירשה רבבת יהודים חלוצים מחבל עזה וצפון השומרון, בלא כל תכלית ראויה ורק לתועלתו הפוליטית של אדם אחד.
עד היום, “הילדה הקטנה שעמדה ושאלה, למה?” – לא קיבלה תשובה לשאלתה.
ברמה האישית, חוויתי את העקירה יחד עם תושבי גני טל ועשיתי כמיטב יכולתי לסייע לתושבים ולהרגיעם בשעתם הקשה. את קבלת השבת האחרונה שעשינו בבית הכנסת של הישוב, עם הרב גבי קדוש ובייחוד את המילים “שוועתנו קבל ושמע צעקתנו…” לא אשכח לעולם.
כאן המקום להזכיר עתירה חשובה ביותר אשר הוגשה לבג”צ ע”י עו”ד גלעד קורינאלדי בשם רבנים חשובים ובו דרישה לבטל את החלטת הממשלה להרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף כדי למנוע תקדים היסטורי נוראי של הרס בתי כנסיות ע”י היהודים עצמם.
העתירה נדחתה, ואולם ההד הציבורי הרחב שהיא יצרה, העירה את הניצוץ היהודי החבוי אצל שר הביטחון דאז שאול מופז ואצל נשיא המדינה משה קצב והם הביאו את הממשלה לחזור בה מהחלטתה ולמנוע את הריסת בתי הכנסיות. סטירת הלחי לנשיא בית המשפט העליון הייתה במקום.
היו שסברו כי לאחר הגירוש ייפסקו ייסוריהם של התושבים, אולם למעשה, הגירוש עצמו היווה את תחילתו של תהליך ייסורים הנמשך עד היום ומי יודע מתי יצאו התושבים מהקרוואנים, מתי יוציאו את מטלטליהם מן המכולות וכמה מהם ישובו אי פעם לפרנס את עצמם בכבוד.
גם הפורום המשפטי, לא יכול היה לנוח.
המקדמות בוששו מלהגיע.
בחלוף כחודשיים וחצי מהעקירה ורק לאחר שהגשתי בקשה דחופה לבג”צ, התחייבה המדינה לבג”צ כי תוך 7 ימים היא תשלם את המקדמות למרבית התושבים, וכך היה, הרצים יצאו דחופים בדבר המלך… ושילמו את המקדמות לרוב התושבים.
בסמוך לאחר העקירה, נפגשו עוה”ד של הפורום עם התושבים בבתי המלון ונתנו הנחיות כיצד להתייחס לדרישות המנהלת וכיצד להתמודד מבחינה משפטית עם המצב החדש. התערבנו בנושא ההחתמה השערורייתית על טפסי שהות במלונות ובכל פעם שאיימה המנהלת להוציא משפחות מבתי המלון התערבנו והארכנו את אישור שהייתם בבתי המלון עד שיימצא למשפחות דיור זמני באתרים השונים.
העלנו למודעות את נושא נזקי הנפש של העקורים ובעיקר את מצב הנוער והילדים. במהלך התקופה פרסמנו דו”חות מיוחדים על מצב העקורים, דו”חות שהועברו למבקר המדינה ושימשו אותו בעבודתו לביקורת התנהלותה של מנהלת סל”ע.
עורכי דין המתמחים בתחום הנזיקין עומדים לרשות העקורים ומדריכים אותם כיצד לתבוע את המדינה בגין נזקי הגוף והרכוש שנגרמו להם כתוצאה מהעקירה. מקרים של מחלות קשות שמתפרצות, אשפוזים והזדקקות לטיפול תרופתי, אובדן כושר עבודה והוצאות מיוצרות על רכוש הם רק חלק קטן מהמקרים שעו”ד מטפלים בהם.
כיום חברי הפורום המשפטי ממשיכים להתלוות לדיוני הועדות בכנסת ומסייעים לעקורי גוש קטיף בנושאים שונים. אולם המלאכה עדיין רבה ונראה, לצערנו, שרובה עוד לפנינו.
מעצמונה, לעמונה.
טרם הספקנו לאסוף את השברים מתוכנית “ההתנתקות” וכבר הנחית עלינו אולמרט תוכנית נוספת המכובסת בשם “ההתכנסות”. אולמרט עוד לא פירסם את עיקרי תוכניתו, אך כוונותיו ברורות. אולמרט, מבקש לעקור את הכל.
את אלון מורה, בית אל ושילה. את קריית ארבע וחברון. את יישובי דרום הר חברון ומזרח גוש עציון, את בקעת הירדן ולבסוף, חלילה, חלוקת ירושלים ומסירת הר הבית לרשות החמס.
איש חכם אחד אמר פעם כי “הניסיון, הוא המסרק שאדם מקבל אחרי שהוא קירח…”.
אחרי כשלון המאבק שלנו בנסיגה החד-צדדית מחבל עזה וחורבן ההתיישבות הפורחת שהייתה במקום, הגיע העת להפיק לקחים ולשנות את דרכי המאבק.
אין ספק שיש למצות גם הפעם את המאבק הפרלמנטרי, לקיים הפגנות מחאה וזעקה (מאושרות ע”י המשטרה…) ואף לפנות לבתי המשפט השונים בנושאים טקטיים, ואולם, אין בכוחן של הפעולות הללו לבלום את הנסיגה הבאה, שכן הן נעשות בתוך המערכת.
המערכת כולה תתגייס למען הנסיגה הזאת, כפי שהיה במאבק הקודם ואז עומק הנסיגה, תהיה כעומק החקירות שיתנהלו נגד אהוד אולמרט.
צריך להיאבק נגד העקירה ולא נגד הנסיגה.
הזכות החזקה ביותר שיש לעם היהודי, הינה הזכות ההיסטורית והמשפטית הבינלאומית על שטחי יהודה ושומרון, ערש ההיסטוריה של העם היהודי.
מדינת ישראל הריבונית, יכולה להחליט ו”לעצב” את גבולותיה ואולם אין לה כל זכות לעקור בכוח רבע מיליון יהודים המתגוררים כדין בשטחי יהודה ושומרון, שכן הזכות ההיסטורית להתיישב שם הוכרה במשפט הבינלאומי כבר לפני 85 שנה בועידת סאן רמו, עוגנה בסעיף 80 למגילת האו”ם ועומדת בעינה עד היום הזה.
לא ייתכן שבמאה העשרים ואחת, כאשר העולם נאבק באנטישמיות ומציין את יום השואה, תימנע מיהודים הזכות להתגורר במקום כלשהו ברחבי תבל, על אחת כמה וכמה, בשטחי מולדתו של העם היהודי.
שטחי יהודה ושומרון, לכל הדעות, אינם שייכים לפלשתינים וכל הנראה לא עומד על הפרק שום הסכם בין מדינת ישראל הריבונית לבין מדינה שכנה על מסירת שטחי יו”ש לריבונות פלשתינית. בכל הכבוד לממשלת ישראל בראשות אולמרט ולבג”צ – הם אינם מקור הזכות שלי כיהודי להתגורר בגוש עציון, למרות שטיפת המוח של השמאל במשך שנים, וממילא הם אינם יכולים לשלול ממני זכות זו ואין זה משנה מי הריבון בשטח.
יהודים התגוררו בחברון ובירושלים עוד קודם שהייתה לנו מדינה.
לסיום אצטט ממאמרו של פרופ’ יוג’ין רוסטאו, דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל, מי שהיה תת מזכיר המדינה של ארה”ב בין השנים 1966-1969 ומי שניסח את החלטה 242 של האו”ם (המאמר פורסם בניו-ריפבליק): “זכות ההתיישבות של היהודים בארץ ישראל שממערב לנהר הירדן, כלומר בישראל, בחבלי יהודה ושומרון, בירושלים וברצועת עזה ,לא ניתנת לערעור… אם אין ליהודים זכות להתיישב ביהודה ושומרון הרי שאין להם זכות להתיישב בחיפה, בתל אביב ובירושלים שכן הזכות הזו הואצלה להם ע”י אותם הסעיפים של כתב המנדט”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
