יוסף עבו – עברון ומערכת ליכודניק מביאה לכם את הפרק השישי של פסקול מלחמת השחרור
כ”ח במרחשון תש”ו – 1.11.1945
ליל הרכבות
בעקבות הקמת “תנועת המרי העברי” ושילובם של ארגוני האצ”ל והלח”י – בוצעו בליל י”ח בסיוון תש”ו (הלילה שבין 31 באוקטובר ל-1 בנובמבר 1945 ) פעולות חבלה נרחבות במסילות הברזל המנדטוריות. במבצע שכונה, “ליל הרכבות”, ובמסגרתו הופעלו כל יחידות הפלמ”ח , כולל חלק מ”הרזרבה”, וכן כמה מיחידות האצ”ל והלח”י.
50 חוליות של הפלמ”ח חיבלו בו זמנית ב-153 מקומות במסילות הרכבות בכל רחבי הארץוחוליה מיוחדת טיבעה שלוש סירות משמר בריטיות – שתיים בחיפה ואחת ביפו.
יחידות האצ”ל והלח”י, בפיקודו של איתן לבני, חיבלו בהתקפה משותפת בצומת מסילות הברזל ותחנת הרכבת בלוד. ותוך חילופי אש עזים, פוצצו ונהרסו שלושה קטרים ומספר מבנים. בחילופי היריות נפגע ומת מפצעיו אחד הלוחמים, יששכר וגמן ז”ל (סמל משה), וכן נהרגו שני חיילים בריטיים וארבעה נוטרים ערבים.
שותקה מערכת מסילות הברזל בכל הארץ והנזק הכללי נאמד ברבע מיליון לא”י. מפקד הצבא הבריטי הכריז על עוצר לילה בדרכים משעה 5.30 בערב.
למחרת יצאו כל העיתונים בכותרות ענק ודיווחו על היקפם הנרחב של מעשי החבלה, וביטאון ה”הגנה”, “החומה”, מ-א’ כסליו תש”ה, פרסם את הידיעה על מעשי החבלה, בלי הגינויים המקובלים כדרכו ואפילו הצדיקם: “…נדחקנו לדרך שמאסנו בה זה 28 שנים…”.
במברק של הד”ר משה סנה (ראש המטה הארצי של ה”הגנה”), שנשלח לדוד בן גוריון, ששהה אז בלונדון, נאמר, בין היתר: “הגענו להסדר ממשי עם ארגוני הפורשים ולפיו, נטיל עליהם תפקידים מסוימים תחת הנהגתנו והם יפעלו רק לפי תוכניתנו…”. בהמשך הוא שב ומפרט (כמצוין לעיל) את חלקה של ה”הגנה” במעשי החבלה ומסכם כמעט בנימה של גאווה: “תנועת הרכבות הופסקה מגבול סוריה עד עזה, מחיפה לצמח, מלוד לירשלים. מכל הפעולות לא נפגע ולא ונעצר אף אחד”.
לגבי חלקם של האצ”ל והלח”י במבצע, הוא כותב: “אותו לילה התקיף האצ”ל את תחנת לוד וגרם נזק רציני ומספר אבידות. “קבוצת שטרן” (הכוונה ללח”י – י. ע.) חיבלה באופן רציני בבתי הזיקוק בחיפה ואיש אחד נהרג. “הפורשים” הודיעונו מראש , ואנו לא התנגדנו ל-לוד, אבל התנגדנו לפעולת בתי הזיקוק…”
מה שנשמט מדיווחו המפורט של הרמ”א, ד”ר משה סנה, הוא “פרט קטן “, שכמעט וסיכל את כל הפעולה: אי מודעותם של לוחמי האצ”ל והלח”י, שפשטו על תחנת הרכבת בלוד, שבאותו לילה תבצע ה”הגנה” פעולות חבלה נרחבות במסילות הברזל בכל רחבי הארץ… (כך, לפחות, טוען איתן לבני בספרו “המעמד” – עמ’ 142-144 ).
אם אכן, אלו היו פני הדברים, היה בכך, כדי לרמז על יחסה העתידי של הנהגתה כלפי האצ”ל והלח”י – יחסי אי אמון שהלכו והחריפו עד לניתוקם בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד.
גורם ההפתעה שאבד בפשיטה על תחנת הרכבת בלוד
“על שאירע בפשיטה על תחנת הרכבת בלוד , מוסיף ומספר לבני: “הפעולה נועדה להתחיל בשעה 22.00 ולהימשך כשלושים דקות. כיוון שהייתה זו, לפי מיטב ידיעתנו, הפעולה היחידה באותו לילה, לא היה חיוני הפעם לשמור על תזמון מדויק והגענו למקום כשעה וחצי לאחר המועד שנקבע בתכנון. כשהתקרבנו לאזור התחנה קידמו את פנינו קולות נפץ והבזקים,שנמשכו עת ארוכה. באופק הרחוק נראו הבזקי תאורה פולחים את השמים ולא ידענו פשרם, אך הדבר לא מנע את התקדמותנו לעבר תחנת הרכבת.
התקרבנו בשקט לנקודת החדירה בגדר…החבלנים התקרבו בשפיפה לעבר הקטרים, וברגע
זה הבחינו בהם החיילים הבריטיים שהגנו על המקום ופתחו עליהם באש.
רק לאחר זמן למדנו לדעת, שבאותו לילה עצמו ביצעה ה”הגנה” מכלול פעולות, שנודעו לאחר מכן, כ”ליל הרכבות”, וללא תיאום אתנו. הפעולות ברחבי הארץ הזעיקו את הבריטים והם תגברו את כוחות הצבא באזורים רגישים מבחינה צבאית. לתחנת הרכבת בלוד הייתה חשיבות אסטרטגית ולוגיסטית ממדרגה ראשונה והצבא היה ערוך להגנתה. מכאן גם הבזקי האור הרחוקים שקידמו את פנינו באופק. החיילים הבריטים התבצרו מאחורי רציף שהיה קרוב לנקודת הפריצה והמטירו עלינו אש תופת, ועד מהרה הצטרף אליהם כוח נוסף, שהסתתר מאחורי רציף רכבת אחר…”.
בספרו “לוחמי חרות ישראל” (עמ’ 275-277 ) מוסיף מפקד הלח”י, נתן ילין מור, תיאור משלו לגבי חלקם של האצ”ל והלח”י באירועי “ליל הרכבות”: “מפקד הפעולה על תחנת הרכבת בלוד היה איש אצ”ל (איתן לבני – י.ע.); מפקד יחידת החבלנים היה ארנון, הוא שאול הגלילי, מבורחי לטרון…במהלך הפעולה נהרג אחד מחיילי האצ”ל, משה, ששימש כמפקד היחידה שנועדה לפוצץ את בית האיתות. חברתו, דבורה, אף היא חברת אצ”ל, נלוותה ללוחמים כחובשת. היא לא יכלה להגיש לו עזרה רק לבכות במר לבה ולהיחלץ ולחבוש את הפצועים האחרים, שעוד ניתן היה להצילם. ביחידתו של משה היה רמי, (צבי פיגלביץ), איש לח”י. משניתן אות הנסיגה החליט שלא להפקיר את מפקדו לבריטים (הוא לא ידע כי משה כבר הוציא את נשמתו), וכך, כשהוא שרוט בעצמו מרסיסים, סחב רמי את גופתו של מפקדו והסתירה בין השיחים ובעצמו ניסה להצטרף אל חבריו הנסוגים, עד מהרה החלו לחוג אווירונים בריטיים ובאין ברירה, שכב רמי, ללא נוע, במשך כל היום ולעת ערב הגיע לכפר הנער בן שמן, ושם זכה לטיפול בפצעיו…”.
“חרף נפילתו של אחד מחיילי האצ”ל”, מסכם נתן ילין מור, “ההתקפה על תחנת לוד השיגה את מטרתה: קטרים רבים פוצצו ומתקנים נהרסו. מטעני חומר הנפץ ומנגנוני ההשהיה פעלו כהלכה. הייתה זו מכה קשה למשק הרכבות, ולא פחות – ליוקרתו של השלטון.
טעות אנוש גרמה לכישלון פיצוץ בתי הזיקוק על ידי הלח”י
“הפעולה היחידה שלא בוצעה לפי התוכנית והסתיימה באובדן חיים יקרים הייתה פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה”, מודה נתן ילין מור, תוך שהוא מציין, שבדיעבד, הנהגת תנועת המרי לא אישרה את ביצועה: “עד היום איני יודע להסביר את ההתנגדות מצד נציגי ה”הגנה”…נדמה לי כי התנגדותם נבעה מאותו מקור, אשר לנו שימש גורם מדרבן: ההכרה כי הנפט וכל הכרוך בו הוא אחת הנקודות הרגישות ביותר של האימפריה וכל פגיעה בו תציג את היישוב כגורם אויב לבריטניה, שאין להתפשר עמו…“
את הסיבות לכישלון המבצע הוא מסביר כ”טעות אנוש” של מפקד הפעולה,
ישראל (משה בר גיורא), שנהרג בהתפוצצות של חבילת חומר הנפץ שהחזיק בידיו, לאחר שהטמין בה ברשלנות מטענים של חומרי נפץ, מוכנים להפעלה, בלי תשומת הלב הדרושה. עמו נפצעו שניים מעוזריו, והפעולה הגדולה ורבת החשיבות לא יצאה אל הפועל.
י’ בכסלו תש”ו – 13.11.1945
לורד גורט, הנציב העליון השני (מאז הכרזת “המרד” של מנחם בגין) התפטר.
מיניסטר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, הודיע בפרלמנט הבריטי, כי תוקם ועדת חקירה
אנגלו-אמריקנית לשאלת ארץ ישראל: “יינתנו 1500 רישיונות עלייה – אם הערבים יסכימו לכך…לא הובטחה מעולם מדינה עברית, וכדאי, שהיהודים לא יידחקו לראש התור…”
י”ב בכסלו תש”ו – 15.11.1945
צעירים יהודים ערכו הפגנה ספונטנית בחוצות תל אביב, התעמתו עם משמרות השוטרים והעלו באש בניינים ממשלתיים. כאשר הגיעה תגבורת צבאית, הם פוזרו בכוח והחיילים הבריטים השתוללו וירו לתוך הקהל ולעבר הבתים. שבעה יהודים נהרגו ו-55 נפצעו. 37 שוטרים בריטיים נפצעו. עוצר חמור הוכרז על אזור תל אביב למשך ארבעה ימים.
חיילים בריטיים הקיפו את גבעת חיים, רשפון ושפיים במטרה לערוך שם חיפושים. תושבי הסביבה הוזעקו לעזרה והמונים נהרו במכוניות וברגל והסתננו דרך שרשראות הצבא, כשהם חוסמים את הדרך ליישובים המוקפים. החיילים פתחו באש, ללא אבחנה, תשעה יהודים נהרגו, 63 נפצעו ו-325 נעצרו. כן נפצעו 65 חיילים ו-15 שוטרים בריטיים.
י”ט בכסלו תש”ו – 22 בנובמבר 1945
הפשיטה על מחנה חיל האוויר הבריטי בראש העין
בראש-העיןהיה בסיס של חיל האוויר הבריטי, ה-R.A.F., ובו נמצאו מחסני התחמושת וחומר הנפץ של שדה התעופה לוד. ביום שישי, 22 בנובמבר 1945, בשעות הצהריים, הגיעו למקום משאית וטנדר צבאי ועצרו לפני מחסום השער. בטנדר המוביל ישב איש האצ”ל, אליעזר זמלר (ג’קסון) במדי צבא בריטיים וענוד דרגות של קורפורל. מפקד הפעולה, פסח זיסין (סמל אהוד), מצויד בתעודה של עובד אזרחי בצבא, ישב ליד נהג המשאית מאחורי הטנדר ולא הוציא הגה מפיו. במסמכים שהציג ג’קסון נרשם, “ששני כלי רכב יכנסו למחנה להטעין ציוד. איש המשמר העיר משהו על מספר הנוסעים במשאית וג’קסון יצא מתאו מחרף ומגדף במבטא סקוטי על שמעכבים אותו בשעת צהריים, והשער נפתח לרווחה. המשאית והטנדר עצרו ליד מחסן הנשק, חייל תורן ופקיד אזרחי שנמצאו בו נכפתו מיד והבחורים החלו להעמיס ציוד ונשק מכל הבא ליד.תוך פחות משעה היו המשאית והטנדר עמוסים לעיפא ושני כלי הרכב נסעו להם באיטיות ובשלווה ויצאו את השער. השלל היה רב ועלה על כל המצופה: 70 תת-מקלעים, 5 מכונות ירייה בראונינג ומספר רב של רימוני יד. למרבה ההפתעה, בארגזים נמצאו גם שתי מרגמות מפורקות של 3 אינטש, על בסיסיהן. לימים שימשו שתי המרגמות הללו כנשק מסייע לכיבושה של יפו ב-25 באפריל 1948.
כ”ב בכסלו תש”ו – 25.11.1945
יחידת ה”הגנה” התקיפה לאחר חצות את את תחנת גבעת אולגה ופוצצה את הבניין. לאחר ההתפוצצות פתחו המתקיפים באש; שוטר בריטי ושלושה שוטרים ערבים נפצעו.
בו זמנית תקפה יחידת “הגנה” אחרת את משמר החופים ב-סידנא-עלי, שליד הרצליה, חמישה שוטרים בריטים וחמישה שוטרים ערבים נפצעו.
הבניינים המותקפים שימשו לתצפיות, כדי לעקוב אחר ספינות מעפילים.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
