אלימות, כיבוש ועצמאות

ערב יום העצמאות אנו עדים שוב לגילויי אלימות בקרב נוער, צעירים ומבוגרים, בהצגת תיאטרון, במגרשי כדורגל, בכבישים, ברחובות, במקומות בילוי. גלי האלימות הזו מעוררים תמיד תגובה מותנית מיידית: הכול בגלל הכיבוש. הכיבוש משחית. מסקנה: צריך לבטל את הכיבוש, כי עצם העובדה שאנו שולטים על עם אחר נגד רצונו כופה עלינו להיות אלימים וזה מחלחל מהצבא – סדיר ומילואים – אל כל התושבים. לכן, כך טוענים אצלנו, זהו אינטרס של מדינת ישראל למסור לידי הערבים את כל השטחים ביהודה ושומרון שנכבשו ב-1967, או לפחות את רובם, גם אם הם אינם מוכנים להשלים ולחתום על הסכמתם לריבונות יהודית מלאה על ישראל בגבולות 1948, אחרת – מאיימים עלינו –  האלימות הזו תערער את עצם קיומנו.

לאלה האוחזים בטענות דלעיל, כמה שאלות כחומר למחשבה: האם רק כיבוש על ידי יהודים הוא תמיד מושג שלילי?  האם לא היו אלה הערבים תושבי ערב הסעודית שכבשו את ארץ ישראל לפני כחמש-מאות שנה והתיישבו כאן? האם לא כבשנו את שטחי ארץ ישראל ב-1948 וב-1967 בלית ברירה, כתוצאה מהאלימות של הערבים סביבנו ובתוכנו, אותם ערבים שלא היו מוכנים לריבונות יהודית גם בשטח הזעיר שהותירה בידינו החלטת האו”ם –  לה הסכמנו – ב-כ”ט בנובמבר 1947, ופתחו נגדנו במלחמת דמים אלימה? האם לא היו מוכנות כל ממשלות ישראל לדורותיהן למסור שטחי ארץ ישראל שכבשנו תמורת הסכמתם של הערבים למדינה יהודית בגבולות מוסכמים ובטוחים, ועד היום הם אינם מוכנים לכך? האם קיים איזשהו עם בעולם שלא זכה באדמה עליה הוא יושב על ידי כיבוש האדמה הזו מידי אחרים?

הכיבוש הראשון של ארץ ישראל בידי יהודים היה בימי יהושע, לפני 4,000 שנה לערך. עלינו לזכור שמתוך 3,500 שנות קיומו של עם ישראל, רק שלוש פעמים הצלחנו להשיג עצמאות של ממש, שנמשכה יחד כ-500 שנה בלבד: הראשונה נמשכה כ-420 שנה, מימי שאול עד צדקיהו. השנייה, בתקופת ממלכת החשמונאים, ארכה 79 שנים. מאז ועד היום אנו כובשים ונלחמים רק כדי להגן על עצמנו או כדי להחזיר לעצמנו שטחי מולדת שנכבשו על ידי כובשים זרים.

בכל הפעמים שהצלחנו להקים מדינה יהודית עצמאית היה זה כאשר התאחד העם כולו סביב שלטון חזק שהצליח לאחד את הפלגים המפורדים והמסוכסכים למסגרת מדינית אחת שהקפידה לשמור על הזיכרון הלאומי – מורשת תורת ישראל – ולהעביר אותה מאב לבן.

לא הכיבוש גרר אצלנו אלימות. ברגע שהתרופפה הדבקות במורשת והחלה פולשת השפעה של תרבויות זרות לחוגים רחבים וגם לשלטון, החלו גילויי אלימות, פירוד, שִׂנאת חינם ומלחמות אחים שהובילו לאובדן עצמאותנו המדינית.

מאז הקמתה של מדינת ישראל כתוצאה מכיבושי 1948 ועד היום, נמשכת עצמאותנו המדינית השלישית 62 שנים בלבד. נשאלת השאלה – האם שוב זכה העם היהודי רק בעצמאות מדינית זמנית והאם אפשר שלאחר 70 שנה, 80, 200 או 400 שנות עצמאות יהודית נאבד אותה שוב? עדיין יש הקוראים ושואפים להשמידנו ועדיין רבים במדינה נוהים אחר תרבויות זרות ומתרחקים ממורשת ישראל – אותם תנאים שהביאו לפירוד ומלחמות אחים ואשר גרמו פעמיים לאיבוד עצמאותנו בעבר.

הזיכרון והניסיון ההיסטורי שלנו צריכים ללמד אותנו שהתרופפות הקשר לשורשי המורשת הלאומית גורמת לאלימות, לפירוד ולהתרופפות החוסן הלאומי, מצב כזה מעודד רודנים השואפים להשתלט על כל מי שמאמין וחושב אחרת מהם. עלינו להתאחד סביב הלקחים ההיסטוריים וסביב שימור המורשת שלנו כדי להשרות על כולנו רגיעה ולהבטיח את המשך עצמאותנו וקיומנו הלאומי.

הכותב, זאב בן-יוסף, הוא מנכ”ל חטיבת בוגרי בית”ר, חבר מייסדי הליכוד, עיתונאי, פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.