לוח האבן הניצב בכניסה לרחבת מוזיאון האצ”ל בתש”ח ע”ש עמיחי פאגלין, אשר בטיילת של תל-אביב, בואך יפו, ובו חקוקים שמותיהם של 41 לוחמי האצ”ל אשר נפלו במערכה על שחרור יפו, קידם את הבאים הרבים לעצרת לציון 60 שנה למערכה על יפו, שהתקיימה ביום חמישי, 24.4.08.
מבין באי העצרת בלטו צעירים רבים – צאצאים של המשפחה הלוחמת, ומבני משפחת השכול, אשר ישבו על מורדות התל הסוגר על הרחבה מצפון.
את העצרת הנחה יוסי קיסטר, והשתתפו בה פרופ’ משה ארנס – שר הביטחון לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו – הרב הראשי לתל-אביב יפו, מר אפרים אבן – יו’ר ברית חיילי האצ’ל, אלוף (מיל) יעקב עמידרור – סגן נשיא ‘מכון לנדר’ בירושלים, מר ארנון גלעדי – סגן ראש עיריית תל-אביב יפו, מר הרצל מקוב – ראש מרכז מורשת בגין ומר יצחק מלצר – מנהל מוזיאון האצ’ל בתש’ח ע’ש עמיחי פאגלין; והיא התקיימה תחת כיפת השמים, ברחבה רחבת הידיים אשר בקידמת מבנה המוזיאון הייחודי, בערבו של יום שרבי, שנתחלף לעת ערב לרוח ים מלטפת שחלפה על פני המוזמנים הרבים בהאזינם לדברי הדוברים.
לרבים מבאי העצרת היה זה לאחר יום של סיורים מודרכים, בעקבות נתיב לחימתם של לוחמי האצ’ל במערכה על יפו, מערכה שהייתה אחת החשובות והקריטיות במלחמת השחרור.
גם את הסיורים וגם את העצרת ארגנו מוזיאון האצ’ל בתש’ח בניהולו של מר יצחק מלצר, ומרכז מורשת בגין בניהולו של מר הרצל מקוב.
הסיורים שכללו 4 תחנות, החלו בנוה צדק הציורית, ברחבה המוצלת שבמרכז סוזן דלל, (לפנים בית ספר אליאנס ואשר שימש גם את מטה האצ’ל). זה המקום בו רוכזו לוחמי האצ’ל לקראת יציאתם לכיבוש יפו והוקראה בפניהם פקודת היום של מפקד האצ’ל מנחם בגין.
בתחנה ראשונה זו של הסיור, צפו המסיירים בדגמים של מרגמות 81 מ’מ, כדוגמת המרגמות אשר שימשו את לוחמי האצ’ל בכיבוש יפו – מעשה ידיה של החיילת בילי מייק המשרתת במוזיאון האצ’ל בתש’ח, וכן צפו בתמונות של מסלולי הקרבות והאתרים, שהובאו לשם מבעוד מועד ממוזיאון האצ’ל בתש’ח.
התחנה השניה של הסיור, הייתה במגרש שלצד רחוב זרח ברנט שבנוה צדק, שם המתין למסיירים שחקן, אשר גילם את דמותו של לוחם האצ’ל יוסקה נחמיאס הצעיר – המספר את מהלך הקרבות לכיבוש יפו.
משם המשיכו המסיירים לאורך רחוב זרח ברנט, לעבר תחנתם השלישית – באותה דרך שבה החלו לפסוע לוחמי האצ’ל – והודרכו על ידי המדריך להביט לעבר בית ירוק שבהמשך הרחוב, שעל גגו הייתה בתש’ח עמדה ערבית של האוייב, ושעליו הניחו מבעוד מועד מארגני הסיור שקי חול, כדי להמחיש למסיירים את שליטת העמדה הערבית על רחוב זרח ברנט.
אך בניגוד למסיירים, לוחמי האצ’ל לא יכלו להתקדם בחופשיות ברחוב זה, כי ירו עליהם מכל הכיוונים, וביומיים הראשונים לא יכלו להשתלט על העמדות הערביות ולכבוש אותן, עד אשר הגה מפקד המבצעים של האצ’ל, עמיחי פאגלין, רעיון מזהיר: לפרוץ את קירות אחד הבתים שברחוב ברנט, (מתוך שורת בתים הכמעט מחוברים זה לזה של יהודים אשר נטשו אותם בגבור היריות עליהם) ומבעדו לפרוץ הלאה ולעבור לבית הצמוד אליו, וכן הלאה; וכך התקדמו הלוחמים לעבר העמדה הערבית, כשהם מוסתרים מן האויב על ידי הקירות החיצוניים של הבתים, עד הגעתם לבית הפינתי שממול לעמדה הערבית כאשר רחוב שבזי הצר הניצב לרחוב ברנט חוצץ ביניהם. משם השליכו הלוחמים שקי חול כדי לחסום את רחוב שבזי, וזאת כדי למנוע חדירת יריות מן העמדה הנוספת שמעבר לצדו השני של רחוב ברנט ואשר חלשה על האזור כולו, וכדי שלא ייחשפו אליה בזמן שהם משתלטים על עמדה זו של האויב.
תחנתם השלישית של המסיירים הייתה במקום שבו שכנה בתש’ח המשטרה הבריטית, ואשר פתחה באש לעבר לוחמי האצ’ל כדי למנוע מהם לכבוש את יפו והרגה 11 לוחמים מלוחמי האצ’ל. (כיום ניצב שם בניין ‘הכשרת הישוב’). במקום זה, חיכה למסיירים יוסקה נחמיאס האמיתי, לוחם האצ’ל שהשתתף בכיבוש יפו, והמכהן כיום כמדריך ראשי במוזיאון האצ’ל בתש’ח, וסיפר ממקור ראשון את סיפור הקרב וכיבוש יפו.
תחנתם הרביעית של המסיירים, הייתה בקרבת תחנת הרכבת הנושנה, עם הניחוח העתיק ושאינה פועלת עוד, ובקרבת המקום שבו עמד בית הספר האיטלקי היפהפה, שלאחר כיבושו, תלו הלוחמים על גגו במהלך הקרבות את דגל הדיו של האצ’ל, וזאת בטרם הונף דגל הדיו המפורסם באילת.
גם בתחנתם זו המתין להם שחקן אשר גילם חייל בריטי המספר את מהלך הקרבות לכיבוש יפו, מבעד לעיני הבריטים
ממקום זה, הצביע המדריך לעבר הים שנגלה ללוחמים בשוך הקרבות, ושאליו שעטו ולתוכו נכנסו בצהלת הניצחון והתפרקו לאחר לחימתם הקשה.
משם פנו המסיירים, בחציים את הכביש, אל העצרת שבמוזיאון האצ’ל בתש’ח.
* * *
בשל חשיבות הדברים שנאמרו ובשל היותם מאלפים, מובאים להלן מרבית דבריהם.
ראשון הדוברים היה מר ארנון גלעדי – סגן ראש עיריית תל-אביב-יפו, אשר בראשית דבריו ייחד ברכה מיוחדת לפרופ’ משה ארנס – שר הביטחון לשעבר, ובפנותו אליו אמר:
בתקופה קשה זו למדינת ישראל אנו זקוקים למנהיגותך שחסרה כה רבות;
כמו כן הודה מר ארנון גלעדי למר אלי שיטרית – יו’ר חוג תגר, ואמר: מודה לכם על שאפשרתם לי לסייע בידכם להעתקת אנדרטת אלטלנה מהמזח אל חוף ימה של תל-אביב-יפו, ואשר תחנך בתאריך 19.6.08
אחר כך המשיך מר ארנון גלעדי וציטט את הדברים הבאים:
‘… חיילי המעמד, אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותינו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו. הכו באויב. לקלוע היטב. לחסוך בתחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידכם לא תפגעו בו….”
במילים אלו שלח מנחם בגין ז’ל את לוחמי האצ’ל שיצאו לכבוש את יפו. לוחמים אלו, אשר עמדו לא רק מול התנגדות ערבית, אלא גם מול כוחות בריטיים, הם מייסדיה האמיתיים של תל-אביב ומדינת ישראל.
קשה להסתכל ברחובות העיר הנפלאה הזו הכל כך מודרנית, הכל כך מפותחת, מרכז של תרבות וכלכלה, עיר עברית אמיתית, ולחשוב שרק לפני 60 שנה נלחמו פה על קיומה.
אנו, תושבי תל-אביב-יפו חייבים לאותם לוחמים את חייה של העיר אותה אנו אוהבים.
אני חושב שעלינו החובה והזכות, לשמֵר את זכרו של אותו הקרב ויותר מזה, את המורשת של אותם הלוחמים, אנשי האצ’ל הביתרים שהשתתפו באחד מהקרבות החשובים ביותר של הארגון בטרם התפרק והפך לחלק מצבאה של המדינה שבדרך, אלו אשר לחמו כאן.
החובה הזו אינה רק בכבוד שאותו אנו חולקים לכם, החיים, ול- 41 הנופלים בקרב. המורשת האמיתית אינה בעבר – אלא בהווה ובעתיד. חובה עלינו לזכור שחיינו כאן הם בזכותם ובזכות אלפי אחרים אשר נפלו ומתו במערכות ישראל.
חובתנו ללוחמים היא אחת – לשמור מכל משמר את העיר הזו שקיבלנו במתנה ולהמשיך לפתח אותה למען תושביה, למען כולנו.
אני חושב שאין אנדרטה יפה יותר לקרב הזה, מרחוב שטוף שמש בתל אביב.
אין יד זיכרון ראויה יותר מעיר חייה, נושמת ותוססת.
* * *
מדברי מר יצחק מלצר- מנהל מוזיאון האצ’ל בתש’ח
נפלה בידי הזכות לנהל את המוזיאון שבחזיתו אנו נמצאים – מוזיאון האצ’ל בתש’ח, שהינו יד הנצחה וזיכרון לזכר 41 הנופלים במערכה על יפו ושנקרא ע”ש קצין המבצעים של האצ”ל עמיחי פאגלין – ‘גידי’. הוטל עלי לארח ולארגן את שני האירועים של היום: הסיורים בנתיב הלוחמים שעשינו מהבוקר ועד שעות אחה’צ ואת העצרת הנוכחית. מר הרצל מקוב אמר שכאלף איש נרשמו לסיורים צריך להוסיף שכ- 3000 איש רצו להירשם אך נאלצנו לדחות אותם בגלל חוסר מקום.
אני מוצא לנכון להודות, עוד לפני דברי הקצרים, להרצל מקוב ולצוות ‘מרכז מורשת בגין’ על העבודה והסיוע הרב לארגון, למשאבים ולעבודת השטח ובראשם משה פוקסמן ואריאל כהן. למנהל יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון מר צביק’ה עדן שהמוזיאון שלנו הוא אחד משנים עשר המוזיאונים של משרד הביטחון. אני חייב לציין את צוות מוזיאון האצ”ל בתש”ח, יוסק’ה הבלתי נלאה, אירנה, יפעת ובילי, על עבודה מאומצת ובלתי שגרתית שבלעדיהם אי אפשר היה להוציא את האירועים האלה לפועל. ולאליעזר בן יקיר שהיה בעבר מנהל המוזיאון ונרתם לסייע לאירוע.
הרשו לי לפתוח בנימה אישית… אימי שתאריך ימים נולדה ביפו ב’בתי ווארשה’. היא נולדה בבית סבה ר’ שאול יצחק פניגשטיין שעל שמו אני נקרא. ‘בתי ווארשה’ ביפו היו בתי אחוזה של משפחה טמפלרית שסב אימי קנה בשנת תרס’ז (1907) הבית היה בית של תורה של מלאכה של מסחר ושל הכנסת אורחים. בבית זה התגוררו חלוצים שעלו זה עתה ולא היה להם היכן לשהות; וביניהם יצחק בן צבי שהיה לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. בן צבי כותב בספרו ‘פועלי ציון בעלייה השנייה’: ‘התאספנו בליל שמחת תורה… בקומה העליונה של אחד הבתים שב’בתי ווארשה’. כאן נתקיימה הישיבה הראשונה של אותו גרעין אשר ממנו צמח ארגון ‘השומר’ ‘.
שלוש פעמים נאלצו בני המשפחה לנטוש את ביתם ולנוס על נפשם מפני הפורעים הערביים פעם בתרפ’א 1921 פעם בתרפ’ט 1929 ופעם בתרצ’ו 1936 אולם בפעם האחרונה נשרף ביתם ונשדד רכושם על ידי הפורעים הערביים ויותר הם לא יכלו לחזור לביתם. אגב, מיקומו של הבית הוא במקום שבו נמצא היום המטה המרכזי של משטרת ישראל בת’א בצומת הרחובות סלמי קבוץ גלויות.
יפו, כעיר נמל הייתה במשך שנים ארוכות עיר מעורבת של יהודים ושל לא יהודים מעמים שונים. התנכלויות ורציחות של ערביי יפו גרמו ליהודים ולאחרים לנטוש את העיר ולנוס על נפשם.
בחוה’מ פסח תש’ח, שם האצ’ל סוף וקץ להתנכלויות הבלתי פוסקות כנגד האוכלוסייה היהודית בתל אביב וסביבתה ויפו חזרה תחת שלטון ישראל להיות עיר שבה חיים יהודים, ערבים ואחרים.
אני מאחל לכולנו חג חרות שמח!
* * *
מדברי מר אפרים אבן – יו’ר ברית חיילי האצ’ל
אפרים אבן, יו’ר הוועד הפועל הציוני, פתח בתולדות העיר תל-אביב למן ייסודה ב-1909 ועד היותה לעיר הגדולה ביותר בארץ-ישראל. הוא סיפר על התנכלויות ערביי יפו לתל-אביב למן ייסודה, ובעיקר בפרעות 1921, 1929 ו-1936-39.
אבן העלה על נס את החלטת מיפקדת האצ’ל לצאת להתקפה על יפו, ולא להמתין לפינוי הבריטים מהעיר ב-15 במאי 1948, שכן עד להתקפת האצ’ל על יפו וכיבושה נהרגו מאש הערבים ביפו לא פחות מ- 156 יהודים ונפצעו מעל 1,000 יהודים. מר אבן אמר שהאצ’ל השכיל להבין שהבריטים עלולים להישאר ביפו גם אחרי ה-15 במאי. ואכן, התברר אחר כך כי חלק מכוחותיהם פינו הבריטים מארץ-ישראל רק ב-15 ביולי 1948. שנית, בסרפנד, בנמל התעופה לוד ובוילהלמה, מרחק כ-10- 15 קילומטרים מתל-אביב, חנו כוחות הליגיון הערבי העבר-ירדני. היה צריך להביא בחשבון אפשרות כניסתם לפעולה לצד ערביי יפו, ואפילו לפני ה-15 במאי 1948. הרי גם ב-14 בדצמבר 1947 תקפו חיילי הליגיון הערבי שיירה יהודית בדרך לבן-שמן. שלישית, צריך היה להביא בחשבון כי אוניות מלחמה מצריות יעגנו בחוף יפו וינחיתו חיילים וציוד משוכלל. כיצד יכולה הייתה תל-אביב לעמוד אז מול אלה? ואם תעמוד, הרי ירותקו בניה לחזית זו, ומי היה נלחם אז בכל שאר החזיתות? הרי בתל-אביב היה עיקר הפוטנציאל היהודי!
אפרים אבן עמד על שיאי תעצומות הנפש וגילויי הגבורה של לוחמי האצ’ל שבאו לידי ביטוי בקרב על יפו, הזכיר את 41 הנופלים במערכה (‘קלים מנשרים, גיבורים מאריות’), ואת מנחם בגין, מפקד האצ’ל, ואת עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ’ל, מפקד הקרבות, אשר ניצחו על המערכה.
בסוף דבריו, בירך אפרים את העיר תל-אביב, אשר בשנה הבאה ימלאו לה 100 שנה, בברכה שבה נתברכה אימנו רבקה: ‘את היי לאלפי רבבה, כי כבר ירש זרעך את שער שונאיו’.
* * *
מדברי כבוד הרב ישראל מאיר לאו – הרב הראשי לתל-אביב-יפו
בדברו על הלוחמים, העלה על נס הרב ישראל לאו גם את גבורתו של חמו, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ’ל, שגר בתש’ח בשכונת פלורנטין, וחווה את מהלך הקרבות והיריות שבאו מיפו הערבית, ואיך עבר שם בבתי היהודים לקראת חג הפסח להביא מצות וכדומה, וכדי זאת חטף כדור ברגלו מן האויב.
כמו-כן קרא הרב לאו את דברי הברכה של הנשיא השישי, מר חיים הרצוג, מטקס הזיכרון במלאת 38 שנים לשחרור יפו, שלהלן:
‘ שלושים ושמונה שנים חלפו מאז פרצו חיילי הארגון הצבאי הלאומי לצפונה של יפו בפעולת הגבורה הנועזת, אשר הובילה לשחרורה של העיר ולכניעתה לפני כוחות המגן העבריים. המערכה על יפו הייתה כבדה ועקובה מדם. לצדו של האויב הערבי פעלו יחידות בריטיות שביקשו לסכל את המבצע ולמנוע את נפילתה של יפו לידי היהודים. אין ספק, כי שחרורה של יפו היה ציון דרך מכריע במלחמת העצמאות. נקל לשער, מה עלול היה להתרחש אילו הוסיפה יפו הערבית להחזיק מעמד עוד שלושה שבועות, עד למועד פלישת צבאות ערב. אילו עמד נמל יפו לרשות כוחות הפלישה, אילו יכלו להציב ראש-גשר ביפו, בלב לבה של המדינה היהודית, שאך זה נולדה – עלול היה הדבר לשנות מיסודם את פני המערכה. שחרורה של יפו היה, אפוא, בעל משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת והוא הקנה למדינת ישראל עורף בטוח בשעה שחייליה עמדו בחזיתות השונות בקרבות מגן נואשים. כבוד ויקר נתונים בשם האומה ללוחמים במערכה על יפו, שחרפו נפשם למען תקומת ישראל. נרכין נא ראש בגאון ובחרדת קודש לזכרם של הנופלים, ויינון שמם לנצח בתולדות ישראל ובמורשת הגבורה היהודית מדור דור “.
* * *
אחרון הדוברים היה האלוף (מיל) יעקב עמידרור, שהוא בן להורים מלוחמי האצ’ל, ושעם עלותו לדוכן הנואמים מיד נסך עלינו עוז וביטחה, ובדבריו השרה עלינו מרוח הלחימה והמיליטריזם.
הו, כמה אני אוהבת את המושג הזה: מיליטריזם! כמה הוא נשגב בעיניי! הוא נשגב בעיניי לנוכח העובדה שמלחמת השחרור, במובנים רבים, לא נסתיימה עם עצמאותנו וריבונותנו מלפני 60 שנה; הוא נשגב בעיניי כל עוד ערבי ממזרח ירושלים יכול להלך חופשי בירושלים המערבית, ויהודי מירושלים המערבית אינו יכול להלך חופשי בירושלים המזרחית; הוא נשגב בעיניי כאשר אירן מאיימת לכלותינו, והעולם רואה ולא עושה דבר ממשי; הוא נשגב בעיני כל עוד מבין מדינות ערב כמו סוריה ואחרות, וכן החמאס, החיזבאללה ועוד, מאיימים לכלותינו, ומחבלים-מתאבדים חודרים למקומות אזרחיים ורוצחים אזרחים חפים מפשע;
אבל מה דואב הלב מכך שלא יכולנו לנהוג במיליטריזם, כאשר שישה מיליון מבנינו הובלו כצאן לטבח לגאיות ההריגה ולתאי הגזים – משום שלא הייתה לנו מדינה ולא היינו ריבוניים;
ועל כן, אם אנו רוצים להגן על אזרחי המדינה מפני אויבים שבתוך גבולות מדינתנו, להגן מפני אויבים שגובלים ומקיפים אותנו, וגם מפני אויבים הרחוקים מאתנו גיאוגרפית – אנו חייבים להיות מיליטריסטיים, וזאת כדי לחיות, ולא לחדול.
מדברי אלוף (מיל) יעקב עמידור
אחד הדברים החשובים והחזקים שאמר האלוף (מיל) יעקב עמידרור, בהתייחסו ללוחמי האצ’ל שכבשו את צפון יפו – היה רוח הלחימה וההקרבה. הוא ציין שמטבע ברייתם המחתרות פעלו בסדר גודל של מבצע נקודתי, מלבד פריצת כלא עכו שהיה מבצע מורכב ביותר, ועד כיבוש יפו – לא היה ללוחמים הללו ניסיון בכיבוש יעד כה גדול כמו עיר; ואכן בשלביה הראשונים של המערכה, העסק קצת צלע, אבל במהלכו ובכוח מנהיגותו של המפקד גידי (הוא עמיחי פאגלין), ולמרות שנפלו חללים רבים במערכה – הלוחמים לא עצרו לספור את החללים, אלא המשיכו הלאה בנחישות מבית אל בית עד להשלמת המשימה, עד לכיבוש היעד; ורק ההבנה של הלוחמים שהם צריכים להמשיך ולדבוק במשימה – היא זו שהכריעה את הקרב.
האלוף (מיל) יעקב עמידרור סיכם את דבריו באומרו שבאופן עקרוני, 3 דברים אפשר ללמוד מכיבוש צפון יפו על ידי האצ’ל:
1. להעריך מאוד את רמתם המקצועית של הלוחמים שהצליחו לעבור לצורת לחימה של צבא סדיר, אף על פי שלא היו מאומנים לכך, ולא עשו זאת במהלך המלחמה נגד הבריטים.
2. העובדה שהיה ברור להם שמבחן הלחימה אינו כמות ההרוגים – והיו להם 41 הרוגים במלחמה הקצרה הזאת – המבחן הוא בהשגת המשימה. לקח זה נכון גם לגבי צה’ל, ונראה מההדגשים שנותן היום הרמטכ’ל, שהוא מנסה להחזיר אמת מידה זו לצה’ל, שכנראה איבד חלק ממנה ברבות השנים.
3. הלקח השלישי נובע מעצם ההחלטה לצאת למבצע לכיבוש יפו – שלא הייתה אמורה להיות חלק ממדינת ישראל על פי החלטת האו’ם – משום שברור היה ללוחמי האצ’ל, שללא כיבוש יפו – לא ניתן להגן על אזרחי תל-אביב. ההבנה הבסיסית של מפקדי האצ’ל כי כדי להגן על עיר אזרחית עליה יורים מהסביבה העוינת – יש לשלוט באותה סביבה ולו גם במחיר מלחמה וחללים – הוא לקח שצריך ללמוד וללמד גם היום.
* * *
את העצרת חתמה שירת התקווה, לקול שירתם של חבורת הזמר ‘הבנימינים’, אשר היוו את החלק האומנותי בעצרת בשירתם משירי המחתרות, משירי ארץ ישראל ומשירי נעמי שמר.
נ.ב.
מומלץ לכל חברינו מכל הארץ לבקר במוזיאון האצ”ל בתש”ח,
שהוא כאמור בטיילת של תל-אביב, בואך יפו,
ובעיקר להביא את הצעירים. פרטים 5172044 – 03
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
