ליאור אלפרוביץ’ יוצא חוצץ כנגד עסקת השבויים בשנתיים האחרונות מטלטלת המדינה בין שתי עסקאות שבויים, שאחת מהן הגיעה הבוקר אל סיומה. אין מה להוסיף על מה שכבר נאמר, במישור האישי הסבל של שלוש המשפחות הוא כמעט בלתי נסבל. אפשר רק לדמיין מה חשה כל משפחה שיקירה מצוי בידיים של טרוריסטים שהמושגים, אמנת ז’נבה הרביעית וזכויות שבויים, הם בעיניהם רק בסיס להתנהלות צינית מול אויב המשתדל לכבד את החיים כמו את המתים. וגם כאן לא נפקד מקומה של התקשורת שהתגייסה לעמוד לצדם של המגויסים. פה מפורסמת כתבה עם אם ששנתיים חייה אינם חיים ובמקום אחר משודר סרט על אשת חיל ההופכת עולם ומלואו למען בעלה שגורלו לוט בערפל.
אלא שעם כל ההזדהות האישית, אי אפשר להתעלם מהקונטקסט המדיני הרחב של שתי הפרשיות הללו. שכן שתי העסקות נרקמות מול אויב שסולם הערכים שלו שונה בתכלית מזה שלנו, וככזה, הוא יודע לעשות שימוש נכון בחולשה שלנו כמדינה כלפי החיילים הנשלחים לקרב. וההנהגה הישראלית נכנעת לתכתיביו כאילו הייתה זו עוצמתנו, שאין אנו מפקירים פצועים וחללים בשטח.
ראשית כדאי לציין כי גם לאידיאל זה היו תקדימים לשבירתו. הבולט שבהם היה לוחם הצנחנים יצחק ג’יבלי, שבעת פעולת התגמול בעזון, ביוני 1954 נפצע קשה והושאר על ידי חבריו ועל פי בקשתו, בשטח בכדי לא לסכן את חיי חבריו, וסופו שנפל בשבי הלגיון. מאיר הר ציון מפקד הפעולה, הבין בהגיון צבאי פשוט, שחייו של ג’יבלי אינם שווים את חייהם של הלוחמים כולם, על כן קיבל את הצעתו של ג’יבלי והשאירו מאחור, בניגוד לערך הצה”לי על פיו אין משאירים פצוע בשטח.
ההגיון הזה, על פיו חיי אדם יקרים אך לא יקרים מכפי חייו של הזולת התנפץ במאי 1985 כאשר שחררה מדינת ישראל בראשותו של שמעון פרס 1150 מחבלים חיים, בהם קוזו אוקמוטו ממבצעי הפיגוע בנתב”ג ואחמד יאסין, לימים מנהיג החמאס, תמורת שלושה שבויים שהיו מוחזקים בידי ארגונו של אחמד ג’יבריל. עסקת ג’יבריל קבעה אפוא שער חליפין חדש במזרח התיכון על פיו מחיר חייו של חייל ישראלי שווים לכמה מאות מחבלים. שיחקה נוספת בשער החליפין הזה חלה בספטמבר 2003, אז הסכימה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לשחרר 450 מחבלים חיים תמורת שלוש גופות של לוחמי צה”ל וסוחר סמים חי אחד.
השתלשלות האירועים הללו יצרה מבחינת מדינת ישראל מציאות בלתי נסבלת, כאשר מחד האינפלציה בשווי חיי המחבלים מעלה את המחיר על כל חייל חטוף ובשל זאת מעודד למעשי חטיפה נוספת, ומאידך ערך חיי החיילים נשחק משום שמדינת ישראל מוכנה לשלם מחיר גבוה לא רק על חיים אלא גם על מתים. כך נוצר מצב אבסורדי על פיו הסיבות לאחזקת שבוי ישראלי מתמעטות ועדיין מחירו עולה. מול כל אותם אלו המעטים, דוגמת הרמטכ”ל לשעבר יעלון, המתבטאים כנגד מציאות מסוכנת זו, מיד צץ הטיעון האמוציונאלי המנצח, כאילו יש בו להעניק כלים להחלטה רציונלית, “ומה אם בנך היה בשבי?”
במקרה זה, התשובה פשוטה למדי. לו היו מפנים אליי את הדילמה כאילו היה מדובר בבני השבוי, הייתי מוכר כל העם הזה לעבדים ולשפחות ורק שיושב אליי בני, בריא ושלם אליי במהרה. אך אני, איני ראש ממשלה. וככזה גם אין האחריות לביטחונם האישי של כל אחד ואחד מאזרחי ישראל רובצת על כתפי ושיקול הדעת שלי אינו מופרע מדאגה לזולת אלא רק מדאגה לקרוביי. לא כן ראש ממשלת ישראל, שהאחריות על כתפיו היא לכלל ישראל. וככזו ראוי שיבין כי אין דמו של החייל סמוק מדמו של האזרח אחר. על כן מה שצריך להנחותו בקבלת ההכרעה הקשה הזו היא לא רק מחויבותו לחייל שנשלח בשם הדגל ולמשפחתו, כי אם גם מחויבותו לכל אלו בעורף שבשמם נשלח.
בעסקת החילופין של גולדווסר ורגב איבדה מדינת ישראל את ההזדמנות להחזיר את הפרופורציה בכל הנוגע למשא ומתן על חטופים ובכלל בענייני בטחון. פרופורציה שהיא חיונית להמשך קיומנו במזרח התיכון, בפרט בעידן הנוכחי, כאשר האיום האיראני עומד לזמן לפתחנו את האיום הגדול ביותר של ישראל כמדינה מאז עצמאותה, אתגר שניהול לקוי שלו, פירושו חייהם של מאות אלפי בני אדם. ראש הממשלה הוא הסמכות העליונה במדינה וככזה ראוי שיסגל לעצמו דפוסי מנהיגות של ראש מדינה, כזה שאחראי לגורלם של כל שבעת המיליונים החיים פה ולא של מפקד פלוגה או מג”ד שאחריותו מצטמצמת לסך פקודיו. שיעור אותו אולמרט וחבר שריו ומרעיו, אני מקווה, לא יספיקו כבר ללמוד.
ועוד מילה אחת על עיתונאים שאוהבים לרחוץ בנקיון כפיהם. שנתיים ימים עמלו עפר שלח, רביב דרוקר, בן כספית, נחום ברנע, יואל מרקוס ויתר חבריהם לגילדה, בכדי להסביר לנו את חשיבות חזרתם של הבנים. חובה מוסרית שהועמדה מעל כל אינטרס לאומי אחר. ועתה כאשר השטיח האדום מוכן, והדגלים הצהובים מתנופפים לכבודו של סמיר קונטאר, האיש שבגיל 15 ניפץ את גולגולתה של עינת הרן בת ה- 4, נזכרים כל אלו במחיר הכבד ששולם תמורת שתי גוויות, בספין שארגן אולמרט במיוחד לכבוד החקירה הנגדית של טלנסקי וכל שאר הגורמים והסיבות מאחוריהם הם יכולים להסתתר.
הדבר העשירי שנברא בין השמשות הוא הצבת, בנימוק, “צבת בצבת עשויה”. על מנת שזו תוכל להתקיים זו חייבת הייתה להיברא בכדי ליצור אותה. כך הם הפוליטיקאים והפרשנים למיניהם. צבת בצבת עשויה, ושתי הצבתות הללו לופתות בגרונו של הציבור עד שזה כמעט ונחנק.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
