נמנעים: אובמה בעקבות קרטר – לימור סמימיאן דרש

את ההיסוס של אובמה לא צריך להשוות לפעלתנות של בוש, אלא לתקופת נשיאותו של קרטר. קרטר, שבמונחים רבים תרם תרומה משמעותית לנפילת השאה ולעליית משטר האיתוללות באיראן. איראן של שנות השבעים הייתה קרובה למערב יותר מתמיד. המלך האיראני, רזה פהלאווי, נהנה במיוחד מתמיכת הנשיא ניקסון ושר החוץ קיסינג’ר.

ואמנם, עלייתו לשלטון של קרטר סימנה מפנה ביחסים אלו והשתלבה באופן הרה אסון במגמת ההתנגדות למשטר ולטובת האיסלאם הקנאי. קרטר הפנה עורף למלך האיראני וביסס עמדה זו על הביקורת על מצב זכויות האדם באיראן. יתר על כן, כל ניסיונות השאה לכונן תהליכי ליברליזציה לא זכו לתמיכה אמריקאית. בינואר 1979, כשכשלו ניסיונותיו לפייס את המתנגדים, עזב השאה את איראן והותיר במקומו את ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטי, בחתיאר. לרגע נדמה היה שקרטר מבין את חומרת המצב ותומך בבחתיאר. אך גם בשלב זה, כשעוד היה סיכוי קטן לעצור את המהפכה האיסלאמית על ידי השתלטות צבאית זמנית, התנגד לכך קרטר נחרצות והמהלך הופסק. ב-10 בבפרואר 1979 נשמע ברדיו טהרן “קול המהפכה”.

נראה כי הדמיון בין הימנעותו של קרטר אז ובין האדישות שמגלה אובמה היום הוא רב. כמו קרטר, אובמה אינו שומע את זעקות העזרה לארצות הברית ולעולם המערבי. כמו קרטר, גם אצלו מדובר במדיניות של אי התערבות סלקטיבית. זו באה לידי ביטוי בהתערבות הבוטה במדיניותה של מדינת ישראל הדמוקרטית למשל, לעומת התעלמות מן הנעשה באיראן. וכמו קרטר, הוא מאמין שאי התערבות פורמלית משמע אי השפעה על הנעשה.

על כך יש לומר כי בעולם שבו הטכנולוגיה מקליפורניה חיה ובועטת בטהרן, יהא זה מגוחך לחשוב שגבולות טריטוריאליים פיזיים קובעים את מידת השפעתו. וכן, על רקע מהפכה שמאורגנת דרך שימוש בטוויטר, תגובתו של אובמה עדיין משדרת בסגנון של תוכנה כבדה של מיקרוסופט. ויותר מכל, בעולם גלובלי, שבו ברור לכל אזרח איראני שהעולם צופה בו ובמדינתו, גם המשך ישיבה על הכורסה והשלמה עם הנצפה משפיעים על הנצפים.