איזה שקט משכר. איזה רוגע נעים. לא שבתל-אביב החיים אינם קולחים תמיד ובכל מצב. טילים על חיפה במלחמת לבנון השניה? – בתל-אביב קוראים, שומעים, צופים, והתושבים ממשיכים בשלהם. רקטות ופצצות על שדרות? – בתל-אביב קצב החיים דופק ללא הפוגה. עיר ללא הפסקה היא תל-אביב – ורק במלחמת המפרץ ב-1991 הודממה. הן הסקאדים מעיראק כוונו אז אליה, אל המרכז הפועם של המדינה כולה.
השקט המשכר שאנו מדברים עליו הפעם הוא בשדרות. זה כמה ימים ושבועות, שהעיר במערב הנגב נושמת לרווחה, הודות ל”רגיעה”, שהחליטו עליה השכנים ממערב, ה”חמאס”. שקט שהעיר המצולקת ראוייה לו, כמהה לו, חולמת שלא יהיה לו סוף. כולנו איתה בעניין זה.
אפילו ברק אובאמה, המועמד לנשיאות ארה”ב שעבר-חלף בעיר בלוויית ברק שלנו, והצטלם על רקע אוסף זנבות הטילים שנורו עליה בשנים האחרונות, לא נהנה מ”הצגת תכלית” אמיתית. הוא לא ראה שובל עשן בשמיים ולא שמע קול נפץ. לא היה צורך להובילו בחופזה אל מקום מבטחים. פשוט, רגיעה.
שקט משכר. קל להתמכר לו, יש רצון להיאחז בו, לחלום שיימשך לבלי די. אבל אולי זה שקט משקר? שקט זמני? שקט שאחריתו מי ישורנו?
קודם כל זהו שקט שתלוי באויבינו. ברצותם – הגיזרה מתלהטת, הטילים עפים מצד אל מצד, חללים והרס בכל צד. ברצותם – יש מעין הפסקת אש, המשגרים דוממים, המסוקים אינם נראים בשמיים, הדי נפץ אינם נשמעים.
כן – הכל נתון לרצון ה”חמאס”, לא לשיקול דעתו של הצד השני, צה”ל, שכידוע רק מגיב על התוקפנות הטרוריסטית מעזה. ומכיוון שכך, נהיר לכל, כי השקט הנעים שנהנים ממנו בימים אלה תושבי מערב הנגב, בערים, בקיבוצים ובמושבים, הינו שקט זמני. לא לאורך זמן ישקוט ה”חמאס” על שמריו.
לא צריך להיות אסטראטג גדול כדי להבין, שזהו שקט שאינו שקט. לא צריך לשבת בשקט, ואולי לחכך ידיים בהנאה, למראה התכתשויות הדמים בין “פתח” ל”חמאס” ברצועה. כלום אין זו אלא חזרה-כללית לקראת חידוש ההתגרות באויב המשותף?
יתר על כן, ספק אם השקט הזה, מבחינת ה”חמאס”, הוא שקט של שב-ואל-תעשה. במערכות המודיעין שלנו עוקבים אחרי המתרחש ברצועה, תחת אותו מסווה של “רגיעה”. רואים דרך המשקפות והתצפיות האלקטרוניות את המתרחש ב”חמאסטן”, את התהליך של צבירת נשק מאסיווית, אמונים מוגברים וגיוס לוחמים, ומילוי הריאות באוויר צח לקראת המשך הלחימה.
זרימת הנשק והכסף לרצועה נמשכת, וביתר שאת, תחת מסך העשן של ה”רגיעה”, לקראת אותו מועד, שיהיה נוח לטרוריסטים, לחידוש מתקפת הטילים על ישראל, על תושבי שדרות, אשקלון ואולי גם אשדוד.
אין ספק כי השלב הבא יהיה יותר קשה לנו. טווח הטילים יגדל, כמות האש תגבר, מספר הקרבנות עלול להיות גבוה ממה שידענו בטרם “רגיעה”. האופי הרצחני והאנטישמי של שלטון ה”חמאס”, בהשראת איראן ובעידודה, לא יאפשר להם לשבת בחיבוק ידיים זמן רב מדי.
השאלה היא, אם אצלנו מבינים ש”רגיעה” זו משרתת אך ורק את האויב. עם כל היותה נעימה ונוחה לתושבי ישראל המתגוררים בטווח הטילים ההולך ומתרחב, האם אין היא בבחינה השקט שלפני הסערה המתחדשת, מתעצמת ומכאיבה מכל מה שידענו עד כה?
גורמי המודיעין שלנו בוודאי מדווחים לגורמים המדיניים – כאשר הללו מתפנים מחקירותיהם המשטרתיות ומהתמודדויותיהם הפוליטיות – על הצפי שלהם באשר לכוונות ה”חמאס”. בוודאי הם מגבים הערכותיהם במידע עובדתי לא קל מן השטח.
הם בוודאי מעריכים, כי הסיבוב הבא במלחמת ה”חמאס” בישראל עומד מעבר לדלת. השאלה היא, מה תהיה הפעם, לכשיתחדש הירי ללא הבחנה, תגובת צה”ל? האם שוב תמנע הממשלה הכושלת מן הצבא לצאת לפעולה מכאיבה בנוסח מבצע ג’נין, כדי לשים אחת ולתמיד קץ לתוקפנות האויב? או שמא יחזור על עצמו דפוס התגובה הרופס, של מדינה נעדרת הנהגה מדינית וצבאית ראויה, שאיננה יודעת לדאוג לשלום אזרחיה ולהכות כנדרש באויביה?
דומה, שהתשובה לשאלה זו אף היא תלויה ב… חוקרי המשטרה ובפרקליטות המדינה. שהרי אם יוחלט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, תזורז העברתו מתפקידו ויוחש תהליך כינון ממשלה חדשה עם ראש ממשלה אחר.
ראש הממשלה המכהן חשוד אמנם בשחיתות, אבל בל ישכיח מאיתנו הדבר כי נכשל כשלון חרוץ בהגנת שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל בצפון ובדרום. וזוהי סיבה מספקת, עם שחיתות ובלעדיה, לקוות לחילופי שלטון בישראל, בעיקר לנוכח מה שמכינים לנו אויבינו בסיבוב הבא.
ככל שיקדמו חילופי השלטון בירושלים – כן ייטב לתושבי עוטף עזה ולכלל ישראל, לקראת המבחנים הצבאיים שאין מנוס מהם.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
