אלי חזן לא מתפלא על מה שקורה בחיפה. הוא זיהה תהליכים לפני המון שנים שפשוט מבשילים עכשיו במלוא עוזם
במסגרת הקקופוניה השמאלנית הרגילה להאשים את הליכוד בכל תחלואי החברה תוך התעלמות מביכה מנתונים ועובדות המציגות בדיוק ההיפך הרי שאחד הטיעונים המופנים נגדנו הוא ש”אתם חוטאים למורשת ז’בוטינסקי ובגין”. לעיתים זה בא לידי ביטוי בוורסיה אחרת תחת הטיעון : “בגין וז’בוטינסקי לא היו מוצאים את עצמם בליכוד של היום שהקצין ימינה”.
השמאל – הן הישראלי והן העולמי – תמיד היה טוב בספקולציות. בידוד מדיני ? ההיפך קורה. הכלכלה בקרשים ? אפילו חלק מדובריו מודים שהמצב ממש לא בקרשים. חלקים מאותו שמאל ממשיכים לטעון בלהט עד היום : ערפאת היה פרטנר ומי שהכשיל את שיחות קמפ דיויד היה בכלל אהוד ברק.
זאת מציאות מדומה שרבים רבים בשמאל הישראלי מאוד מאמינים בה והם פיתחו מה שנקרא “חדשות מדומיינות”. הציבור בישראל רואה עובדות והם מדמיינים דמיונות. זה ממש עולם של שמאל קיצוני ושאר הארץ. וזה בא לידי ביטוי בקלפי.
אלא שבאופן פרדוקסלי המיעוט הזה הולך ומתעצם בתוך מפלגת העבודה. כמו במפלגת הלייבור הבריטית, כמו במפלגה הדמוקרטית האמריקאית ובעוד מפלגות שמאל בעולם : השמאל הרדיקאלי הופך יותר ויותר להיות הזרם המרכזי.
אז איך כל זה קרה? איך זה שראש עיר מטעם מפלגת העבודה לא חוזרת בה ממחויבותה למנות סגן ראש עיר תומך מובהק של הטרור ומבחינת מפלגת העבודה אנו עוברים על כך לסדר היום? איך קרה שמה שרבין ז”ל פסל על הסף הפך להיות נורמה במפלגה שציונות הייתה אחד מהמרכיבים ההיסטוריים החשובים שלה? שהרי, המפלגה הזאת, ויסלחו לי חברי בליכוד, הייתה המרכיב המרכזי בציונות הרבה מאוד שנים.
אני חושב שאת תחילת התהליך ניתן לראות בכניסה של אנשי “שלום עכשיו” אל מפלגת העבודה. פרופסור יולי תמיר היא דוגמא מובהקת לכך. את הפוסט ציונות שהכניסה למשרד החינוך היה מאוד קשה לשנות. עוד לפניה, החלו להתפקד למפלגת העבודה לא מעט מתפקדים ערביים שאילצו אותה לשבור עוד שמאלה. זכור למשל התחקיר של רביב דרוקר על הזיופים בפריימריז (ראו זאת כאן : http://drucker10.net/?p=246) .
הדבר רלוונטי אלינו משום שבלא מעט פעמים חברי כנסת של מפלגת העבודה נאלצו “להחביא” את הציונות שלהם. אחד הסיפורים הפחות ידועים במערכת הפוליטית הוא הסיפור שח”כ שהיום הוא שר בליכוד הביא חוק מסוים. חברת כנסת של מפלגת העבודה אמרה לו שהיא לא יכולה לחתום על החוק בשל המתפקדים הערביים.
אבל, זאת לא התופעה היחידה שמסבירה מה קרה למפלגת העבודה. הצטרפותה של שלי יחימוביץ’ בשנת 2006 למפלגה ולאחר מכן הפיכתה למנהיגה הביאה עימה אין ספור מפקדים המגיעים מהשוליים הקיצוניים של השמאל. ממש כמו במפלגת הלייבור הבריטית. זאת תופעה זהה. צריך להזכיר : יחימוביץ’, על פי הודאתה, הצביעה ב – 1996 לרשימה המשותפת לחד”ש ובל”ד הודות להערכתה לתמר גוז’נסקי.
אלא שהתופעה הזאת מתרחבת ולא נעצרת עם יחימוביץ’. בבחירות 2013 מתרחשים חילופי דורות : פואד ושמחון אאוט, סתיו שפיר ומירב מיכאלי אין. אני לא אסנגר כאן על פואד ועל שמחון שעשו מעשים מאוד שנויים במחלוקת. אך העובדה היא שהם עדיין השתייכו אז למה שקרוי “שמאל מרכז הציוני”. למרות שלא מעט ממצביעיהם במפלגה היו ערבים הם לעולם לא היו מעזים לתמוך במינוי סגן ראש עיר תומך טרור. שפיר ומיכאלי מאידך חידדו את הקו הרדיקאלי של המפלגה. ואם פעם קולן של נשים כמותן לא היה נשמע הרי היום הרשתות החברתיות נותנות להן במה שלא תסולא בפז. קולן הרדיקלי מתעצם.
אז איך כל זה מתקשר לעינת קליש רותם ולהחלטתה למנות סגן ראש תומך טרור ?
ראשית, חשוב לומר : אנשים כמוני לא מתנגדים למינוי סגן ראש עיר ערבי. נהפוך הוא. אנחנו בעד. אנחנו מתנגדים למינוי סגן ראש ערבי תומך טרור וזה מאוד לוגי לעשות זאת. מה שעצוב לנו לראות הוא כיצד אנשי המחנה הציוני החרישו. כי זהו למעשה מבחן קאליש של מפלגת העבודה : בשיחות סגורות אתה שומע התנגדות ואף צער על המצב אליו המפלגה הגיעה אבל אף אחד לא מתנגד בקול רם למעשה הזה.
אבי גבאי, מנהיג המפלגה, אמר ש”השמאל שכחו מה זה להיות יהודים”. אני בטוח שהם שכחו גם מה זה להיות ציוניים. ברל כצנלסון היה בוודאי מתבייש בהם ובוודאי ובוודאי לא היה מוצא את מקומו בין האישים שציינתי. אלא אם כן נשמע קולות אחרים. אז בפעם הבאה שידברו על ז’בוטינסקי ובגין תזכרו תמיד שיש את ברל ורבין.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
