דמיינו שהמזרח התיכון בנוי מצורה של חצי סהר. כעת, נחלק את חצי הסהר לפי ההרכב המוסלמי הכללי בשכונה – שיעים מול סונים ונדרג ונמקם לפי אידאולוגיה, השפעה ורציונליות (מוסלמית) במרכז חצי הסהר, עומדת מדינת ישראל, שכמובן, נקלעה למצב הזה בעל כורחה.
הקצה הימני של הסהר, הוא אסלאמי-שיעי והוא כולל ומתחיל בתנועות קיצוניות בעיראק, חיזבאללה, איראן (מפעילה של החיזבאללה) ו”מתמרכז” עם סוריה העלוואית (בנתיים).
הקצה השמאלי הוא אסלאמי-סוני והוא יותר מורכב. הוא מתחיל מג’בהת אל-נוסרה, אל-קעידה, הג’יהאד האסלאמי, החמאס (תנועת בת של האחים המוסלמים), מצרים, קטאר, טורקיה (שלוש האחרונות הן חלק משליטה כוללת של תנועת “האחים המוסלמים”), ערב הסעודית ומסתיים בירדן.
המפה הנוכחית, אם כן, מעודכנת לפי המהפכות בעולם הערבי ונכונה דהיום. אך עוד לפני המהפכה ברחוב הערבי, מדינת ישראל קיימה קשרים ביטחוניים הדוקים ומאוד חשובים עם ירדן, מצרים וטורקיה (ככל הנראה, גם עם קטאר וערב הסעודית, “מתחת לשולחן”). היינו, עם העולם הסוני, כאשר מנגד, השיעה התרחק יותר ויותר, בעיקר תודות לתמנון רב הזרועות שיושב בטהראן.
לאחר “האביב הערבי”, שתי מדינות, חשובות ביותר עבור ישראל, מתוך הקשת השמאלית, השתנו. אחת באופן חיובי עבור ישראל והשנייה באופן פחות חיובי. אם מבחינת התנהלות ואם מבחינת שינוי המשטר.
במצרים, הסונה אמנם נשארה שולטת, אלא ש”האחים המוסלמים” עלו לשלטון, במה שהם מכנים, ניסיון “להשתית שלטון של דמוקרטיה-אסלאמית”.
אנו כבר רואים מלכתחילה את הניסיונות של נשיא מצרים, מוחמד מורסי, להפוך את מצרים מהיסוד (במקרה זה, הוא לא למד מארדואן איך לעשות את הצעדים המתבקשים. דהיינו, לחכות כמה שנים ולבנות לאט לאט את השלטון האסלאמי, מתוך השלטון הדמוקרטי. במקום זאת, מורסי הרעב לא יכול היה להמתין).
מצד שני, נכון לעכשיו, ישראל ומצרים עדיין משתפות פעולה בנושאים הביטחוניים. הרבה תודות לחילוניות של הצבא המצרי (שגם בו הספיק מורסי להתערב עם החלפת הדרג הבכיר) ואף שתי המדינות הגיעו להבנה אסטרטגית בנוגע לרצועת עזה, לאחר מבצע “עמוד ענן”.
בנוסף, מצרים משוועת לכספי סיוע של האמריקנים, מה שמחייב אותה להמשיך ולכבד את הסכם השלום עם ישראל.
השינוי השני התחולל באנקרה. טורקיה, ששינתה כבר בעבר את המדיניות כלפי ישראל כחלק ממדיניותו העותמאנית’ של ארדואן (רוצה להציג עצמו כמנהיג המוסלמים וחלק ניכר מכך, מה לעשות, מחייב השתלחות בציונים) – לא לאחר משט המרמרה, אלא הרבה לפני, כבר לאחר מבצע “עופרת יצוקה” – משנה שוב את המדיניות הספציפית כלפיי ישראל.
המטרה נותרה בעינה – הצגת ארדואן כאבא של המוסלמים, אך המטרה שונה. פחות השתלחות בישראל, הרבה יותר בסוריה – הורגת המוסלמים התמימים.
ארדואן הבין היטב את הסכנות האסטרטגיות האורבות לו בגבול הדרומי לאחר המהפכה בעולם הערבי, בדמות ארגוני טרור שמחזיקים בנשק כימי ופיצול סוריה למחוזות, תוך מתן עצמאות לכורדים בסוריה, שיוכלו להתאחד עם הכורדים בעיראק, שכבר זוכים לסוג של אוטונומיה בעצמם. הבר יכול להתסיס את הכורדים בתוך טורקיה ולהביא לכאוס מוחלט.
זו היא הסיבה שארדואן מיהר להתפייס עם המחתרת הכורדית בטורקיה וזו הסיבה שמיהר לרדת מהעץ ולהתפייס עם מדינת ישראל, שלה הוא זקוק מבחינה ביטחונית-מודיעינית וכן רוחבית (יחסים הדוקים עם ארה”ב).
לפי המפה הנוכחית, עדיף לה, לישראל, להמשיך ולהתקרב לקשת השמאלית של חצי הסהר. כפי שניתן לראות, גם בסונה יש ארגוני טרור קיצוניים ואידאולוגיה פונדמנטליסטית, אך הרציונל המוסלמי במקרה של מנהיגי המדינות בציר זה, קרוב יותר לרציונל המערבי.
תוסיפו לכך את העובדה, שלאחר “האביב הערבי”, הסונה רק התחזקה – אם מבחינה שלטונית (תוניסיה ומצרים וכנראה סוריה בדרך) ואם מבחינה תודעתית (ירדן המבעבעת) והשלטונות הסוניות הדומיננטיות-הקיימות נותרו על כנן (ערב הסעודית וקטאר), כמו גם המשך שלטונו של החמאס בעזה, כי אז נוכל להבחין שהאינטרס הישראלי הנוכחי, הוא הליכה בין הטיפות.
האינטרס הישראלי, נכון להיום, הוא להימצא בקשת השמאלית-העליונה של חצי הסהר, כאשר מחד גיסא, עליה לקוות לסוף משטר אסד, שיחליש עוד יותר את הציר השיעי. מאידך גיסא, ישראל חייבת להיזהר ולא להסתמך ולבטוח יתר על המידה בציר הסוני, שכרגע משתף פעולה – גם אם באופן לא מודע – עם ישראל, בשל אותם האינטרסים שיש לשני המחנות. כבר עתה ידוע כי מדינות בקשת השמאלית המתונה של חצי הסהר, מממנות ומחמשות ישויות רדיקליות ומסוכנות מן העבר השני של הקשת השמאלית.
על ישראל להמשיך לשמר ולחזק את הקשרים עם מדינות סוניות – גם כאלה שעברו מהפכה – ובנוסף, יש לנסות ולשמור על האינטרס הסוני הקיים, כדוגמת ירדן, שבנוגע אליה, האינטרס הישראלי מחייב שמירה על המצב הפוליטי הנוכחי בממלכה ההאשמית.
האינטרס הישראלי, כמובן, חייב להיות מתואם עם הממשל בוושינגטון. כמעצמה עולמית – גם אם חלשה יותר מבעבר – ארה”ב עדיין יכולה לעזור ולשנות את פני המציאות בשכונה הישראלית וכבר ידוע שהיא עושה זאת. בין אם מבחינה דיפלומטית ובין אם מבחינות אחרות שהשתיקה יפה להן.
הכותב הוא פובליציסט ומפעיל הבלוג “למה לא פוליטיקה עכשיו”, סטודנט למדע המדינה ותקשורת ועוזר מחקר במחלקה לישראל והמזרח התיכון באוניברסיטת אריאל.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
