המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הסנטור ברק אובמה, לא נמנה על הנהגת הסנאט ולא על הבכירים בין חברי וועדות החוץ, הכוחות המזוינים או המודיעין של הסנאט בוושינגטון. אובמה לא יזם ולא הוביל הצעות חוק חשובות ולא עסק בנושאי חוץ וביטחון, אלא זינק לסנאט ולמרוץ לבית הלבן מהזירה המקומית-פוליטית-חברתית באילינוי. הוא נשען על סוללת יועצים מנוסים, המעצבים את תפישת עולמו, ואולי אף את מדיניות ארצות הברית ואת יחסה לישראל בשנים הבאות. אבל, הרקורד של היועצים – שמרביתם שרתו בממשלי קרטר וקלינטון – מלמד שפרי המלצותיהם ומדיניותם מהווה מקור לדאגה.
לדוגמא, טוני לייק היה מקורבו של מזכיר המדינה וואנס ושימש ראש חטיבת התכנון המדיני במחלקת המדינה בממשל קרטר. לייק סייע למדיניות שתקעה סכין בגבו של השאה הפרסי – בעל ברית נאמן באזור קריטי לאינטרס ארה”ב – העלתה לשלטון את חומייני והעניקה רוח גבית לטרור המוסלמי המאיים על שלום העולם. לייק היה מורו ורבו ויועצו לביטחון לאומי של קלינטון. בהשראתו עוצבה מדיניות שהגדירה את הטרור הבינלאומי והמוסלמי כאתגר לרשויות אכיפת החוק יותר מאשר למפקדי הצבא. מדיניות לייק התייחסה לטרוריסטים כפורעי חוק שיש להביאם למשפט, ולא כאויב קטלני בשדה הקרב. את פרי הבאושים של תפישת עולמו טועמים ארה”ב והעולם החופשי מאז ה-11 לספטמבר 2001.
סוזן רייס שימשה יועצת בכירה לענייני חוץ של ג’ון קארי, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-2004. היא המליצה לקארי למנות את ג’ים בייקר ואת ג’ימי קרטר – מזכיר מדינה ונשיא העוינים ביותר את ישראל מאז 1948 – למתווכים בסכסוך הערבי-ישראלי. רייס הייתה אחראית לזירת אפריקה במחלקת המדינה בממשל קלינטון, ומייצגת תפישת עולם המאשימה את מדינות המערב במצוקות העולם השלישי: ישראל נמנית על העולם המערבי, ואילו הערבים מייצגים את העולם השלישי. היא בוחנת את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי דרך עדשת מאבק זכויות האדם של השחורים בארה”ב: הפלסטינים הם כאילו השחור המדוכא, לעומת היהודים בישראל שהם לכאורה הלבן המדכא. אילו ידע מרטין לותר קינג שמשווים אותו לאבו מאזן וערפאת – אבות הטיפוס של חינוך לשנאה, טרור מתאבדים והפרה שיטתית של הסכמים – היה מכריז: “יש לי סיוט!”
מדלין אולברייט הייתה מזכירת המדינה של קלינטון וטיפחה את סוזן רייס. היא ראתה בערפאת שותף למו”מ לשלום, בעל-ברית בפוטנציה של ארה”ב, הפכה אותו ל”מבקר המתמיד” המוביל בבית הלבן (יותר מכל מנהיג אירופאי וקנדי), התעלמה מראיות מרשיעות נגד ערפאת, פעלה במרץ להגדלת סיוע החוץ האמריקאי והבינלאומי לערפאת ולשיפור מעמדו בעולם המערבי. אולברייט גם קידמה מדיניות שדגלה במו”מ – ולא בעימות צבאי – עם ארגוני ומשטרי טרור. מכאן, היעדר פעילות מנע נמרצת ותגובה נאותה על פיצוץ שגרירויות ארה”ב בקניה ובטנזניה (300 נרצחים) ועל פיגוע הטרור בספינה USS Cole בנמל עדן (17 נרצחים) שבוצעו על ידי הטרור המוסלמי. המדיניות הפייסנית התפרשה כחולשה בעיני הטרוריסטים, וסללה את הדרך לטרור “מגדלי התאומים” והפנטגון (כ-3,000 נרצחים) ב-2001.
גם בז’ז’ינסקי והמילטון הם עתירי ניסיון כושל ובעייתי כלפי ישראל. בז’ז’ינסקי הנהיג את מדיניות ההתגמדות של ארה”ב מול העולם השלישי, ואת היוזמה שהביאה להתפרצות הר הגעש באיראן ב-1979, המזעזעת את העולם עד היום. הוא נמנה על מבקריה העוינים של ישראל, רואה בישראל נטל אסטרטגי, טוען שהתמיכה האמריקאית בישראל נובעת מחיזור אחר הקול והכסף היהודים, קורא להכרת ארה”ב בחמאס ותוקף את ישראל על תוקפנותה – כביכול – במלחמת לבנון השנייה. המילטון הפגין יחס צונן-ביקורתי כלפי ישראל, כאשר כיהן כיו”ר תת-הוועדה למזרח התיכון של בית הנבחרים, וראה ערפאת מנהיג מתון. הוא משמש כיו”ר משותף – עם ג’ים בייקר – ב”וועדה ללקחי מלחמת עיראק”, הרואה בפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי ע”י ויתורים כואבים ישראלים מרשם להרגעת המזרח התיכון. עד כמה מדהימה ההנחה שסכסוך בן 100 שנים הוא שורש זעזועים בני 1,400 שנים?!
את אובמה יש לקבל בברכה, אך אין לשגות באשליות לגבי האפשרות להשפיע על תפישת העולם של יועציו. לכן, מן הראוי לשדרג את הקשר עם קונגרס האמריקאי, המהווה בעל-ברית שיטתי השקול בעוצמתו לנשיא ומבטא את ההתייחסות האותנטית של הציבור האמריקאי כלפי המדינה היהודית.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
