יוסף תמיר, מייסד חיים וסביבה ונשיא הכבוד של הארגון נפטר הלילה בתל-אביב. למעלה ממחצית חייו של יוסף תמיר הוקדשו לפעילות נמרצת שנועדה להביא את נושא איכות הסביבה למודעות הציבורית והממשלתית. את כל הקריירה הציבורית שלו – כחבר מועצת עיריית תל-אביב, כחבר כנסת, כפובליציסט פורה וכאיש ציבור המוביל ארגונים אזרחיים – הקדיש תמיר לקידום נושאים סביבתיים, לחקיקה המגנה על בריאות הציבור מפני מפגעים, ולהרחבת העיסוק בנושא בקרב מגזרים שונים ומגוונים. יוסף תמיר זכה כבר לפני שנים רבות בתואר “מר סביבה”, הודות לפעילותו הציבורית הנמרצת, החוקים שיזם בכנסת, והספרים והמאמרים הרבים שפרסם. עזריה אלון כינהו: “האיש שהמציא את איכות הסביבה”. יוסי שריד, לשעבר השר לאיכות הסביבה כתב עליו (“העיר”, אוקטובר 2000) “מר סביבה, שראה לפני כולם את הנולד…היום הוא נביא בעירו והכל מודים בראשוניות שלו”. נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר כתב לו (יולי 2000) “פעלת כחלוץ לפני המחנה והצלחת להחדיר את המודעות לאיכות הסביבה לכל רובדי הציבור…רק מאמץ מתמיד ועיקש ברוח גישתך יכול להביא שיפוא ושינוי”. יוסף תמיר נולד בשנת 1915 בעיר ברדיצ’ב, אוקראינה לד”ר נפתלי קבנצל (מראשוני אסירי ציון בברית המועצות) ועליזה יושפה. בשנת 1924 עלה ארצה עם הוריו שהתיישבו בפתח תקווה. הסביבה הטבעית של פתח תקווה – אם המושבות, מטעי ההדר, הכרמים והשדות החקלאיים מהירקון ועד לבני-ברק, הייתה נוף נעוריו של יוסף תמיר. בנעוריו למד תמיר בגימנסיה “אחד-העם” בפתח-תקווה. בתום לימודיו, המשיך תמיר בלימודיו בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה שנפתח (בערבים) בתל-אביב, והצטיין במיוחד בלימודי גיאוגרפיה והיסטוריה. לימודיו הופסקו עם ניתוק הקשר הלילי בין תל-אביב לפתח-תקווה בפרוץ מאורעות 1936. בשנת 1945 נתמנה כמנכ”ל המועצה המקומית (האזור הכפרי) שחלשה על השטחים הירוקים (להבדיל מפתח-תקווה העירונית). כעיתונאי צעיר כתב ב”הארץ”, ידיעות אחרונות, פלסטיין פוסט וקול ירושלים. עמד בראש ארגוני הנוער של אותן שנים: “המכבי הצעיר”, ו”התאחדות בני המושבות”. פעילויות אלו הביאו למינוי של תמיר כמזכ”ל מפלגת הציונים הכלליים בשנת 1949. בו בזמן החל תמיר במבצע להחדרת התודעה הסביבתית בארץ. עוד בהיותו יו”ר סיעת הציונים הכלליים-הליברלים בעיריית תל-אביב-יפו (1959-1965) תבע תמיר את סילוק חירייה מאזורי המגורים והפציר למנוע את זיהום הירקון. כחבר הנהלת העירייה קידם את המאבק למען איכות החיים והסביבה. יוזמותיו המוניציפאליות היו חדשניות ויוצאות דופן. הוא עסק בבעיות התעבורה והתחבורה, והזהיר מראש על הצפוי לכרך המתפשט ללא תכנון. תמיר יזם מעורבות של העירייה בנעשה ברשות הרבים (ניקיון, סילוק אשפה, מניעת זיהומים, אכיפת חוקי עזר) ודרש להקדיש לראשונה בעירייה, מקום בכיר לנושאי תכנון אורבני ואיכות הסביבה. תמיר גרס בעקביות, מאז שנות השישים, כי בישראל, מדינה שמשאביה הטבעיים דלים, הסביבה נתונה במתקפה בלתי מרוסנת. לדבריו, בארץ הונהגו דפוסי פיתוח בלתי מבוקרים שמסכנים את הדורות הבאים. משאבי המים, הקרקע והאוויר הועמדו בסכנה מתוך קלות דעת ורדיפה אחר הממון, והזיהום הולך וגובר ומסכן את חיי התושבים. תמיר עקב מקרוב אחר ההתפתחויות בתחום זה בעולם, ונוכח בהכרה שקיבלו ערכים אלה בעולם המתקדם. כחלוץ המאבק על ערכים אלו בישראל, שהלך לפני המחנה, פעל להחדרת החשיבות הקיומית של ההגנה על הסביבה האנושית תוך טיפוח שלטון החוק. את פעילותו התחיל כשהמושגים סביבה, תכנון, בריאות ואיכות חיים טרם היו ידועים. הוא עשה זאת בהיותו חבר כנסת ואחר כך כפעיל ציבור מתנדב, בחתירה מתמדת לבסס את שלטון החוק ואת המנהל התקין בישראל. במשך 16 השנים שכיהן בכנסת יזם תמיר שורה של חוקים, שהשפיעו השפעה מכרעת על המנהל, איכות השלטון ואיכות הסביבה בישראל. לאחר כהונתו בכנסת המשיך את פעילותו הסביבתית לחינוך הציבור והטמעת המושגים של איכות הסביבה. את פעולתו העקבית והמתמדת, תוך דבקות במטרה, ביצע באורח על-מפלגתי. הוא פעל ללא לאות לחינוך הציבור הרחב ולגיוסו. הוא חתר להטמעת החשיבות של שימור הסביבה בממסד ובמוסדותיו. יוסף שאף למצוא איזון בין הפיתוח ההכרחי, לבין הצורך להותיר משהו לדורות הבאים. במשך עשרות שנים עשה כדי להטיח שלדור הנוכחי ולילדנו תהיה מדינה שטוב לחיות בה. בשנת 1965 נבחר תמיר לראשונה לכנסת, כנציג המפלגה הליברלית, והעלה על סדר יומו של הבית נושאים שאיש לא עסק בהם קודם לכן: הזיהום הסביבתי, תכנון ובינוי שיכונים ומבנים, טיפוח ושיפור הבתים והנוף האורבני וכד’. הצלחת היוזמות הייתה בדיונים במליאה ובוועדות שנמשכו בחלקן שנים, ובמסקנות החיוביות שנתקבלו. הוא ראה את סכנת המים המנוצלים על ידי שאיבת-יתר וזיהום מים והעלה על סדר היום של הכנסת את סכנת זיהום הכנרת והרעלת מימיה כבר בשנת 1971. למרות טענה שהושמעה “מה לכנסת ולכנרת…”, הובילו יוזמותיו של תמיר לכינונה של מנהלת הכנרת וקביעת העקרונות להגנה על האגם. בסוף שנות השישים הקים תמיר ועד של ח”כים מסיעות שונות שיפעלו למען הסביבה. השדולה הוציאה חוברות ודו”חות על פעילותה. בלחץ השדולה הוקמה בכנסת ועדה מיוחדת לאיכות הסביבה ואקולוגיה, והוא נבחר לעמוד בראשה. מגוף זה נולדה כעבור זמן לא רב ועדת הכנסת לאיכות הסביבה שאוחדה בהמשך עם ועדת הפנים לגוף אחד. באותן שנים פתח במערכה שגייסה לראשונה את חברי הכנסת והציבור הרחב למאבק במפגע סביבתי חריף: התכנית להקמת רידינג ד’ בלב ליבו של גוש דן הצפוף. הצעתו לסדר היום נגד התכנית, העמידה את ממשלתו של לוי אשכול במיעוט. הצעת החוק הממשלתית המיוחדת להקמת התחנה לא זכתה לתמיכת הוועדה שטפלה בו. רק הטלת משמעת סיעתית הצילה את הממשלה מכישלון. ברוב זעום העבירה הממשלה את תוכנית הבנייה האנטי-בריאותית והאנטי-סביבתית של רידינג ד’ ומנעה את הבנייה באתר מרוחק מהיישוב, כפי שהציע תמיר. במשך השנים פרסם תמיר מאות מאמרים בנושאי איכות הסביבה וההקשרים החברתיים שלה, יחסי השלטון המקומי והמרכזי, התכנון הלקוי ונזקיו, פגמי רפיון אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי. “זיהום סביבתי מוליד זיהום חברתי” – חזר וקבע בכל הזדמנות. אי אכיפת חוקי המדינה בתחום התכנון והבנייה הביאה אותו לחקיקת חוק הריסה מנהלית של בנייה לא חוקית בטרם אוכלסה. החוק נתן בידי השלטונות כלי רב משמעות לטיפול בנגע של הבנייה בלתי חוקית. אחד מהישגיו החשובים בתחום החקיקה המסדירה את היחסים בין הציבור לממשל הוא הצלחתו למסד את נציבות תלונות הציבור (במשרד מבקר המדינה), את נציב קבילות החיילים (במשרד הביטחון) והפעלת מבקר עירייה בעיריות. זו הייתה מלחמתו המתמשכת בנגע הבירוקרטיה ולמען ייעול השירותים הציבוריים. את רעיון האומבודסמן העלה תמיר לראשונה בפברואר 1961 במאמר בעיתון “הארץ”. חקיקת הצעת החוק הפרטית של תמיר ארכה 7 שנים. שלוש ועדות כנסת מיוחדות עסקו ביוזמה זו. תמיר גבר לבסוף על התנגדות הממשלות, המפלגות והמנגנונים. מאז הופעלו המוסדות הנ”ל בשנת 1972 עלה מספר המתלוננים על מיליון. 40-45 אחוזים מהתלונות נמצאו כמוצדקות. בעקבות ההצלחה בחקיקה הזו הונהגו נציבי תלונות במוסדות ציבור רבים, במפעלים כלכליים, במוסדות אקדמיה ותרבות. חוקים נוספים שיזם תמיר והיו לחוקי מדינה הם: חוק שמירת הפארקים הלאומיים ושמורות הטבע, ניהול דיור משותף, נציגות ציבור במועצה הארצית לתכנון ובנייה, הריסה מנהלית של בנייה בלתי חוקית, הקמת קרן לשיקום מחצבות נטושות ועוד. ח”כ ראובן ברקת, יו”ר הכנסת ה-7 העניק לתמיר זכות יחידה במינה: להעלות ביום הסביבה הבינלאומי, את הנושא במליאת הבית מחוץ למפתח הסיעות. זכות זו נשמרה לתמיר עד לפרישתו מהכנסת בשנת 1981. אולם, את הבימה בכנסת התמיד תמיר לנצל בכל ימות השנה להעלות נושאים הקשורים לשימור משאבי הטבע של ישראל. כך לדוגמה, העלה מעל בימת הכנסת את נושא המים, שאיבת היתר וזיהום המקורות למעלה משבעים פעם. 25 שנה כיהן תמיר בהתנדבות כיושב ראש בפועל של ועדת איכות הסביבה בשלטון המקומי. במשך שנים תבע וחזר ותבע, בכנסת ומעל בימת התקשורת הקמת משרד לאיכות הסביבה. לאחר כל מערכת בחירות פנה תמיר לראש הממשלה החדש והציע להקים משרד כזה, כמקובל בעולם כולו. לבסוף הוקם המשרד בשנת 1988, על-ידיד ראש הממשלה דאז יצחק שמיר. תחילה היה המשרד קטן ביותר, ומאז הלך וצמח בהדרגה וצבר סמכויות והשפעה. בשנות ה-60′ וה-70′ השתתף תמיר בפעילות בזירה הבינלאומית. הוא ייצג את הכנסת בועידות הבינלאומיות הראשונות להגנת הסביבה והפך לנציג מוכר של מדינת ישראל בנושאים אלו ברחבי העולם. פסגת הישגיו בזירה הבינלאומית הייתה בועידת איכות הסביבה העולמית שהתקיימה בווינה בשנת 1972. שם הציע תמיר לחתום על הסכם (ראשון מסוגו בעולם) שיחייב את כל 18 המדינות שסביב אגן הים התיכון לשתף פעולה כדי להצילו מזיהום. מאותו רגע חדלה הועידה לעסוק בסדר היום שנקבע לה מראש והתרכזה בדיון בהצעה. לאחר מחלוקות חריפות שאיימו לפלג את הועידה סמכו גם מדינות ערב (בהימנעות לוב וסוריה) ומדינות אירופה על ההחלטה אשר הולידה את היוזמה הסביבתית החשובה באזורינו. התוצאה הייתה שבשנת 1974 נחתמה “אמנת ברצלונה” להגנת הים התיכון. כהמשך לפעילותו חוצת הגבולות, נבחר תמיר ב-1986 כחבר המועצה הבינלאומית למשפט סביבתי. על פעילותו הבינלאומית קיבל את ההכרה הגבוהה ביותר של האומות המאוחדות. הפרס ניתן לו על ידי UNEP (United Nations Environment Program) בשנת 1994 בלונדון על ידי ראש ממשלת בריטניה ג’ון מייג’ור ביחד עם הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת בריטניה, אליזבת השנייה. בין מקבלי הפרס בעבר נמנים ראש ממשלת שבדיה גרו הרלם ברודטלנד, נשיא ארה”ב ג’ימי קרטר והאוקיינוגרף המפורסם ז’ק קוסטו. במקביל לעבודתו הפרלמנטרית פנה יוסף אל הגופים החוץ-ממשלתיים על מנת לגייסם למערכה למען ניקיון הסביבה ובריאות הציבור. בהתמדה הציע תמיר לגופים כמו ההסתדרות הכללית, הסתדרות המורים, לשכת המסחר בישראל, התאחדות התעשיינים, מרכז השלטון המקומי, ויצ”ו, בני ברית, נעמ”ת, הדסה ישראל, רוטרי ואחרים, לפעול, כל אחד בדרכו למען הסביבה. הוא אף יזם פניות ראשונות אל הרבנים הראשיים כדי שיתייחסו לנושאים אלו. תמיר הניח את היסוד לפעילות סביבתית חוץ-ממשלתית עם הקמת המועצה לישראל יפה בשנת 1968, והקמת חיים וסביבה – ארגון הגג של ארגוני הסביבה בשנת 1975. ארגון הגג מונה כיום למעלה מ-110 ארגונים מכל רחבי הארץ. הוא נפגש עם עורכי העיתונים והפציר בהם למנות סופרים מיוחדים לתחום איכות הסביבה. הראשון שנעתר היה גרשום שוקן, עורך “הארץ”. תמיר עצמו התמיד בהופעות טלוויזיוניות בנושאים אלו, בעיקר בתכנית “כלבוטק” בהנחיית דניאל פאר. פעילויות אלו עוררו בקרב הציבור הזדהות ועודדו תחילתן של התארגנויות מקומיות וארציות. עשרות ארגוני סביבה מתנדבים נוסדו והפעילו רשת רחבה של פעילות כלל ארצית. גם בבחירות המוניציפאליות החלו להופיע רשימות מקומיות שעניינן איכות הסביבה. תמיר כתב שורת ספרים על נושא הסביבה ופרסם עשרות חוברות ומאות מאמרים בהם תיאר את הצפוי לישראל והמתרחש בעולם בנושא הסביבתי. ניסיונו הרב ונחישותו בצדקת פעילותו (שנעשתה כולה בהתנדבות מיום שפרש מהחיים הפוליטיים) הקנתה לו מוניטין רב בקרב הקהילה המדעית של ישראל, אותה גייס לראשונה לטפל בנושאי הסביבה בראשית שנות ה-70 (פרטים על כך מצויים בהרחבה בספרו “חבר כנסת” ובביוגרפיה שכתב על תמיר ד”ר יוסי גולדשטיין – “הבגידה בארץ הבחירה” בהוצאת כתר 2002). כמו כן, הוזמן לכתוב את הערך של איכות הסביבה באנציקלופדיה העברית (כרך מדינת ישראל). זבולון המר, ששימש כשר החינוך, אף פנה אל תמיר והטיל עליו לעמוד בראש ועדה ראשונה שעסקה בתכנית חינוך בנושאי סביבה. בו בזמן עמד תמיר בראש ועדה של הכנסת שהפיקה מסקנות חמורות על מצב נחל הקישון. על פועלו קיבל תמיר הכרה ציבורית כאשר זכה בפרס יו”ר הכנסת (בשנת 1983), בפרס משרד הפנים (בשנת 1977), המשרד לאיכות הסביבה, עיריית תל-אביב (יקיר תל אביב בשנת 1996) ובשנת 2000 קיבל פרס מיוחד על מפעל חיים מטעם השרה לאיכות הסביבה. בשנת 1994 כובד בהדלקת משואה ביום העצמאות, כשהאירוע כולו הוקדש לאיכות הסביבה, בשנת 2007 זכה באות “הגלובוס הירוק” של כל ארגוני הסביבה בישראל על מפעל חייו למען איכות הסביבה, ובשנת ה-60 למדינה זכה באות מפעל חיים להגנה על הסביבה מידי נשיא המדינה. תמיר שימש בין השנים 1935-1945 – עיתונאי ב- ”הארץ”, ”פלסתין פוסט”, ידיעות אחרונות”, ”מעריב” ו”הבוקר”. • כתב צבאי במלחמת העצמאות. • בשנת 1935 – יצא לשליחות עיתון ”הארץ” ללבנון ולסוריה • פעיל מכבי וזכה בשלוש מדליות במכביה הראשונה. • ממקימי התאחדות בני המושבות. • בשנת 1945 נבחר למזכ”ל ”האיחוד האזרחי”. • כיהן כמזכ”ל הסתדרות הציונים הכללים, אח”כ המפלגה הליברלית. • ממייסדי גח”ל והליכוד. • בשנים 1965-1969 שימש כחבר הנהלת עיריית תל-אביב ועמד בראש הסיעה הליברלית בה. • בשנת 1968 יזם את הקמתה של “המועצה לישראל יפה”. • בשנת 1970 ייסד את הועד העל-סיעתי לאקולוגיה. • בדצמבר 1979 פרש מהליכוד. הצטרף ל”שינוי-מפלגת המרכז” עד 1981. • ייצג את הכנסת בועדת האו”ם הראשונה על סביבת האדם שהתקיימה השטוקהולם בשנת 1972. • בשנת 1975 הקים ומכהן כיו”ר של חיים וסביבה – ארגון גג של שוחרי איכות החיים והסביבה. • בשנת 1991 יזם את הקמת פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה ומשמש כנשיאו. • ממייסדי הביטאון ”ירוק כחול לבן”, וחבר בכמה מוסדות בינלאומים שעניינם איכות הסביבה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
