ליכודניק מביא את המאמר המרתק שכתב ד”ר עמית קרביץ על גולו מאן, בנו של תומס מאן והיסטוריון ידוע בפני עצמו. פורסם בעיתון “הארץ”
לפני עשרים שנים מת גולו מאן (7.4.1994-27.3.1909), בנם השלישי של תומאס וקטיה מאן, והיסטוריון ידוע בזכות עצמו. צלו הכביר של אביו ויחסו הנוקשה אליו הסבו לו סבל רב, ובאחד הראיונות עמו התוודה כי היה זה בלתי נמנע שייחל למותו של אביו.
ואמנם, גולו מאן היה לכותב פורה למדי רק משעה שמת אביו. צלו זה של האב היה יותר מצל “רוחני” גרידא. מבקר הספרות מרסל רייך רניצקי העיר בשעתו כי כשפגש בגולו מאן לראשונה נדהם מהדמיון העז שבין הופעתו החיצונית של הבן לזו של האב. דומה היה שצלו ה”רוחני” המעיק של האב נתגלגל וקנה לו אחיזה אף ב”בשר”. לכך נתווספה גם סלידתו של תומאס מאן מההומוסקסואליות של גולו. “רוח” ו”בשר” שימשו אפוא בערבוביה בתיעובו העמוק של גולו מאן את אביו.
גם את בחירתו בקריירה של היסטוריון אפשר להבין כאקט של התרחקות מהאב. גולו מאן לא היה מעוניין להתחרות באביו, אותו “גתה של המאה העשרים”. אף את סגנון כתיבתו אפשר להבין כאנטיתזה מובהקת לכתיבתו של אביו: גולו מאן נהג לכתוב במשפטים קצרים, מְנוּפִּים, שהמבנה התחבירי שלהם מחוור וברור, ובצלילות עניינית שהעדיפה את הבהיר והמופז על העמום. ועדיין, למרות בחירתו שלא להיות סופר, נהג מאן להצהיר לא אחת כי הדרישה המרכזית מהיסטוריון היא היכולת לספר סיפור.
כך מתברר שהרצון להתרחק מן האב ומעולמו הספרותי לטובת האובייקטיביות הקרירה לכאורה של ההיסטוריה, היה למעשה דיאלקטי ורב משמעי. תעיד על כך גם העובדה שגולו מאן היה ההיסטוריון היחיד שזכה באחד הפרסים הספרותיים הנחשבים ביותר בגרמניה, פרס ביכנר, על כתיבת הביוגרפיה של המצביא פון ולנשטיין. שמה המלא של הביוגרפיה הוא: “ולנשטיין, ביוגרפיה המסופרת על ידי גולו מאן”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
