עובד קראוס חושב שגלעד ארדן הוא לא פוטנציאל עתידי להנהגה ומתנגד לממשלת אחדות
מאז הפעם האחרונה בה הרכיב יצחק שמיר ז”ל את ממשלתו האחרונה, במהלך 1990, הופכת מרכבת הרכבת הקואליציה לעינוי דין, שלא לומר עינוי סיני, דווקא עבור שרי מפלגת השלטון, שרי הליכוד.
לשמיר היו את כל הסיבות לגרום לכאוס: הוא היה חלק משתי ממשלות אחדות גדולות, אחת מהן הרכיב בעצמו ובנוסף היו לו על הראש את הליברלים שתבעו לעצמם נתח קבוע מהעוגה. ובכל זאת, כמעט ולא היו דרמות יוצאות דופן וכולם לרוב היו מרוצים.
ייתכן כי הסיבה נעוצה באסטרטגיה של שמיר – להכשיר דור של יורשים בליכוד, שיצברו קילומטראז’ וניסיון במשרדי ממשלה משפיעים וקובעים – מה שאכן קרה לבסוף והעמיד לאחר לכתו שורה של מנהיגים מנוסים ובעלי שיעור קומה מהם צמחו שלושה ראשי ממשלה (נתניהו, שרון ואולמרט), שני נשיאי מדינה (קצב וריבלין) ועוד שלושה שיכלו בקלות לגעת בכתר אך פרישה או תכנון לקוי מנעו זאת מהם (ארנס, דוד לוי ומרידור).
אצל נתניהו הסיפור שונה. הריכוזיות והחשש מפני חתרנות יצרה למעשה שיתוק במנהיגות העתידית של הליכוד. ארדן מס’ 2? הבדיחה על חשבוננו. בעוד שמיר דאג להשאיר לפחות שניים מהתיקים הבכירים (פרט לממשלות האחדות) בידי המפלגה ולהתעקש על משרדי מפתח, נתניהו שומר את תיק החוץ לאחרים, מוותר על החינוך, על האוצר ולמעשה מותיר בידי המפלגה, תיק גדול אחד (ביטחון) ועוד כמה פירורים.
אם ננסה לבודד את הדור שיבוא אחרי נתניהו, הרי ששלושה באים בחשבון: משה יעלון, ישראל כץ וסילבן שלום. יעלון הוכח כשר ביטחון מתון ושקול, שקט יחסית ובעל מערכת יחסים יוצאת מן הכלל עם המערכות שמסביבו, תוך שמירה על קשר נאות ומכובד עם אנשי הליכוד בזכות לשכה שמאורגנת היטב ועל כך מגיעות מילות טובות לרועי יעקב שעושה נבונה בנושא זה.
ישראל כץ הוא ללא ספק השר הטוב ביותר שהיה בממשלות ישראל בשנים האחרונות. המהפכה שהוא מוביל בתחום התחבורה היא קשה מנשוא ותוצאותיה אף קשות להשגה אפילו יותר מפירות תהליך מדיני. כדי להזיז מהלכים צריך כץ להתגבר על כל חוליי מפאי שלמרות הזמן שעבר מאז 1977, עדיין מושרשים כאן במלוא עוזם: ועדי עובדים עיקשים ומיותרים, תשתית תחבורתית פרמטיבית שנבנתה בשחיתות ולא בענייניות וכמובן כדי להרים פרויקטים צריך שיתופי פעולה סבוכים ומסובכים עם משרדי ממשלה לא מעטים וגם עם גופים שכל התעסקות איתם יכולה להוציא מהדעת. אין לי צל של ספק שאלמלא ההתחייבות לכחלון, היה ישראל כץ יכול וצריך לעמוד בראש משרד האוצר ולהוציא אל הפועל מהפכות כלכליות לרווחת האזרחים. גם במשרד החוץ, תרומתו של כץ הבולדוזר שמסמן מטרות ומשיג אותן בשקידה ובצניעות – הייתה מוכחת מעל לכל ספק. יחשוב נתניהו היטב איך הוא שומר ומטפח את השר היחיד כמעט שסיפק לו די תכנים ללכת איתם למערכת בחירות מסוכנת שכמעט ועלתה לנו בשלטון. שבחים בהתנהלות של קץ יש לשים על כתפיה הצנומות של קטי שטרית, מנהלת מוכשרת שכבר קצרה הצלחות עם גדעון סהר וכעת מביאה את אותה הרוח ללשכתו של כץ, מנהיג אמיתי וראוי ליום שאחרי נתניהו.
סילבן שלום עבד קשה מאוד במערכת הבחירות האחרונה ולאורך כל הקדנציה במשרד הנגב והגליל. ניסיונו ומעמדו לא יסולו בפז, מדובר ללא ספק, במנהיג המזרחי החשוב ביותר שצמח בליכוד מאז דוד לוי. אולי התאכזב שלא קיבל “תיק גדול”, אבל דווקא נוכחותו בתיקים חברתיים ופריפריאליים הוא הזדמנות ענקית גם לשלום וגם לליכוד לסמן מטרות חברתיות נעלות ולתכנן שינויים מרחיקי לכת שיצברו את סילבן בתודעה כאחד המנהיגים החברתיים החשובים בדורנו. הו אז, ראשות הממשלה בהחלט תהיה אופציה ריאלית ותואמת מציאות.
מי שחייבת להיות בממשלה הבאה ואני רואה בה את הפנים הטובות והנשיות החשובות שצריכות להיראות בליכוד היא ללא ספק גילה גמליאל. לא רואים אותה סביב שערוריות וסקנדלים, אבל גילה עושה את העבודה בשקט, ביעילות ובאופן מעורר הערכה. אין עוררין על כך שתהיה שרה מצוינת שתוסיף לממשלה נקודות רבות.
בשעת כתיבת שורות אלו מתגנב חשש כבד בלבי שנתניהו יתפתה להכין חבילת פיתויים לחברי המפלגה האסורה, זו שממנה יצאו המינים והמלשנים והפנקס האדום. אחדות? לא איתם בבקשה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
