אובמה בשער! אומרים, שהפעם זו אינה קריאת אזעקה, כי אם להיפך – נשיא ארה’ב בא להתנחל בלבבות העם היושב בציון.
אלא, הפתגם אומר “פוחד אני מן היוונים כשהם מביאים מתנות”, ואכן לפי העיתונות אובמה נושא בסלו הצעות לשחרור מרצחים, להסרת שארית המחסומים ושוב את הצרעת הישנה של הקפאת ההתיישבות ואת החולירע הידועה לנתניהו עוד מימי וויי העגומים – העברת שטחים נוספים מ-C ל-B ואפילו ל-A, כלומר הוצאתם מידינו ומסירתם להם. אם נכונות השמועות האלה, תהיה לעם ישראל הזדמנות ראשונה ללמוד ולדעת, איזה מין ממשלה בחר – ממשלת ימין או שמאל, מי ייתן בממשלה את הטון, ציפי לבני או נפתלי בנט? ובעיקר, מי הוא בנימין השלישי, נתניהו בכהונתו השלישית: שרון א’ או שרון ב’? ובמקרה השלילי, מי הוא בנט האמיתי – לא בענייני ‘נטל’, רבנות ראשית, טייקונים ושיטת השלטון, כי אם כאשר גורלה של ארץ ישראל מוטל על כפות המאזניים. בנושא הזה אנשי ‘הבית היהודי’ התבטאו מעט מאוד, ואין יודע האם זו שתיקה שמאחוריה נחישות ונחרצות או שמא ההיפך.
כך או כך, אובמה מבקש לדבר אלינו, הוא ינאם בפני 1000 סטודנטים, וספק אם יצטט להם את הברית בין הבתרים. לבטח ישמיע שוב את הזמירות הישנות על אידיליית שני עמים בשתי מדינות, זו בצד זו בשלום. אם יתירו לשאול שם שאלות, הבה נקווה שיימצא סטודנט שישאל אותו: איזה שלום? האם יהא זה השלום שהבאתם על עיראק במחיר מאות אלפי הרוגים, אובדן מאות מיליארדי דולרים והרס בכלכלה האמריקנית: ריסוק המדינה, חלוקתה לשלושה – שיעים, סונים, כורדים – ואף נפילת רוב רובה לידיה של איראן? או אולי הכוונה היא לשלום של לוב שנותרה מדינה רק בשם?
סטודנט נועז יותר ישאל דוגרי: מדוע עלינו להפקיד את גורלנו בידי מי שלא ראו את הנולד במצרים ועצתם העלתה בכיכר תחריר את העגל של האחים המוסלמים, לאו דווקא מזהב?.
עוד מישהו אולי יזכיר לנשיא ארצות הברית נשיאים קודמים שלחצו ולחצו על ישראל לתת לסורים את הגולן ויעלה בפניו תמונה מצמררת של אל-קאידה משכשכת רגליה במימי הכינרת?!
מבוקש גם סטודנט להיסטוריה שיספר לאובמה, כיצד ערביי הארץ הזאת הגדירו את עצמם עם בוא האנגלים כ”דרום סורים” ששליטם הוא המלך פייסל ובירתם – דמשק, ורק משגורש פייסל ע’י הצרפתים המציאו את עצמם מחדש כ…”פלסטינים”? ומי יציג את שאלת ההמשך, האם בימים שבהם שלוש מדינות שהמערב יצר יש מאין מתוך הריסות האימפריה העותומאנית – עיראק, סוריה והלבנון – מתפוררות ונחשפות כפיקציה ומדינה רביעית – ירדן – היא על הסף, מישהו מלבד ‘מתאבד שיעי’ יכול להעלות בדעתו ליצור דווקא עכשיו פיקציה חדשה, מדינה ווירטואלית לעם שהוא גופו פרי המצאה – את הפיקציה הפלסטינית? לא מספיק מדמם, לא מספיק מטורף הוא “האביב הערבי” הזה, שנשיא ארה’ב צריך להוסיף לו גם את קבלן הפיצוצים הפלסטיני, שממנו יצאו אבות הטרור בזמן המודרני – מהנאצי, איש חיקו של היטלר, חג’ אמין אל חוסייני ועד לרב המחבלים יאסר ערפאת? האם המזרח התיכון אינו מספיק בית משוגעים בלי שאמריקה תשחרר לתוכו גם את הפציינט הפלסטיני, המסוכן מכולם?
לא את הכל אפשר לבטא במסגרת של שאלות ותשובות. הדיפלומטים האמריקנים נוהגים לתרגם לשימושם מאמרים המופיעים בארץ. אולי ירשמו לפניהם לצורך הביקור החשוב גם את התובנות שנביא כאן, והראשונה בהן – את מי מייצג אבו-מאזן?
עזה מאכלסת כמעט חצי מן הפלסטינים של שנת 67′. אלה, מה שייחתם ברמאללה לא יחייב אותם. על פי תורת החמאס, הם אינם מכירים בישראל אפילו לצרכים טקטיים, כלומר – גם לא כדי להשמיד אותה יותר מאוחר בהזדמנות הראשונה, כפי שזומם הפת’ח.
גם הפלסטינים אזרחי ישראל מתנגדים כאיש אחד לכל עסקה של הכרה ערבית בכיבושי ישראל בתש’ח, לכל הסכמה שהשטח של מדינת ישראל שייך לעם היהודי. ערביי ישראל רואים בהכרה כזאת בגידה באחיהם ובאחיותיהם שגורשו במלחמת 48′, מכירת זכות השיבה שלהם ושל יורשיהם ביחד עם זכויותיהם המקודשות לאדמתם – בנזיד עדשים של שליטה על “גדה”, שמה שקורה בה מעניין אותם מעט מאוד.
וקיימת התפוצה הפלסטינית המונה מיליונים, ובתוכה צאצאי הפליטים היושבים במחנות – כאן ובחו’ל – ושומרים עדיין את מפתחות הבתים שמזמן אינם. הללו יראו כל ערבי שיחתום על הסכם עם ישראל כאלו זרק את המפתחות שלהם לים, קבר את חלומותיהם ואת תקוותיהם לשוב אל פלסטין הקסומה והחלומית של 48′, וממילא כבוגד שדינו מוות. איך מסבירים לאובמה שאבו-מאזן מתחמק מלחתום, כדי שזו לא תהיה גם החתימה על גזר דין המוות שלו?
נותרו ערביי הרש’פ, הנתונים תחת שלטון רמאללה. אין שם בחירות, כי השלטון חושש שמא החמאס יזכה ברוב. מכאן אנו למדים שלפחות רובם, אם לא כולם, מתייחסים למאמצי “השלום” כמו כל יתר אחיהם, כלומר – בשלילה גמורה.
כמעט שכחנו את ערביי ירושלים, אך אלה כבר הביעו את דעתם בסקרים, שהם מעדיפים בכלל את שלטון ישראל על פני כל שלטון פלסטיני.
לכן, על השאלה את מי עתיד אבו-מאזן לייצג בכריתת הסכם שלום, אפילו כזה שייתן לערבים את הכל, התשובה היא: את אף אחד!
ומכאן לתובנה השנייה: גם לו יכלו הערבים הקרויים “פלסטינים” לכרות איתנו הסכם ולסיים בכך את הסכסוך, זה לא כ ד א י להם, כי מן ‘הסכסוך’ הם חיים! כמו לסעודים הנפט, כך לפלסטינים ‘הסכסוך’. הרי לא בגלל עיניהם היפות כל העולם מחזר אחריהם. עיני הערבים בסוריה, בעיראק, בתימן, בלוב ובלבנון אינן פחות יפות מעיניהם, ובכל זאת למערב לא איכפת שהללו הורגים זה את זה למאות אלפיהם. מה מייחד את הערבי הפלסטיני, שכל נגיעה של ישראלי בקצה אצבעו הקטנה מסעירה את העולם וכל צל של פגיעה בזכויותיו מקפיצה את מועצת הביטחון? התשובה אינה מצויה אצלו, כי אם אצל יריבו הקורא לעצמו ‘ישראלי’ אבל הכל, ישמעאל ועשיו כאחד, רואים בו את היהודי. על הפלסטינים שופך העולם מיליארדים, כל עוד הם ממררים את חיי הישראלים, כלומר היהודים. כי מאז השואה אין זה “פוליטיקלי קורקט” (תקין מבחינה פוליטית) להיקרא ‘אנטישמי’, אבל מותר להיות “אנטי-ישראלי”. אין זה תקין לומר, שהיהודי גוזל וחומס את רכושו של הגוי , אבל מותר לומר שהישראלי עושה את זה לפלסטיני. אסור לומר שהיהודים רוצחים ילדים נוצרים, אבל מותר לומר שהישראלים רוצחים ילדים פלסטינים. והואיל ואת תרגיל ההעברה הפשוט מ’ישראלי’ ליהודי יודע לעשות גם המטומטם שבאנטישמים, יוצא שהפלסטינים ממלאים בעבור העולם המערבי את הפונקציה החיונית של אספקת צינור ניקוז לגיטימי לשנאת היהודים, וזאת אפילו ממרומי עמדה ליברלית ומוסרית כביכול, של הגנה על עם מסכן ונרדף. השירות הזה הוא צינור החמצן של הפלסטינים, שבלעדיו הם סתם ערבים שאינם מעניינים איש. וכל זה קיים רק כל עוד יש ‘סכסוך’. מי יוותר על פרנסה כזאת?
התובנה הבאה היא פרדוקס. אנחנו יכולים לקבל מן הערבים אחת משתיים, אבל לעולם לא את השתיים יחדיו. או – הסכם חתום המבטיח לנו ‘שני עמים החיים בשתי מדינות, זו ליד זו בשלום’, שאף מילה מתוכו לא תקוים ולהיפך – חתימתו תהיה האות להתנגשויות דמים בין הערבים לבין עצמם, בינם לבין היהודים וגם לריב מר, עד כדי פילוג, בתוך העם היהודי,
או – העדר כל הסכם פורמאלי, סילוק כל פיסת נייר והימנעות מכל משא ומתן שבו צד כלשהוא מוותר למשנהו על דבר כלשהוא. במלים אחרות, הרחקת המנהיגים הערבים מכל חשד של בגידה, מכירת זכויות אחיהם, כניעה לציונים וכיוצא באלה. מפני שאם אין מו’מ ודבר לא נחתם, איש אינו ‘מתלכלך’.
מה כן? במקום הסכמים ואפילו במקום הסדרים, רק – סידורים, מלשון ‘מסתדרים’. שום דבר דה-יורה, כל דבר רק דה-פקטו, דו-קיום למעשה. ערבים אומרים, שגם אדמה שיהודים קנו בכסף מלא אינה שלהם, כי כל פלסטין היא אדמת ווקף קדושה שאינה יכולה להימכר. לעומת זאת, מותר לאותם הערבים לנהל עם היהודים דו-קיום לבבי למדי על האדמה הזאת גופה, בתנאי שזה קורה בדלית ברירה ובמצב הנתון, שאין בידם הכוח לשנותו. כלומר, עקרונית אי אפשר לגשר על פני התהום, מעשית מטיילים מעליה בקלות. הראש האירופי מתקשה להבין זאת, אבל לעומתו גם הראש המזרח-תיכוני אינו תופס: מה טוב לכם יותר – ההסכם הריק, אריזת הנייר בלי הסחורה, או הסחורה גופה, בלי נייר האריזה?
רק כך אפשר להבין את מה שהעיניים רואות בירושלים, שם החילה ישראל חד-צדדית את ריבונותה. שום הסכם לא נחתם שם, שום מו’מ לא היה, ולכן אי אפשר יהיה לחשוד בערביי העיר שוויתרו על איזה ערך או נכס לאומי. להיפך, אין להם בעיה להמשיך ולדרוש לא רק את יפו אלא גם את תל אביב, וגם לנו לא איכפת. אבל בפועל, בחיים המעשיים, ביום-יום – בקניונים, במוניות, בבתי המלון, במסעדות, באתרי הבניין ובמפעלים, יהודים וערבים מתערבבים אלה באלה, מתפקדים יחד לא רע. לו רק יכולנו להביא את אובמה לבית חולים ירושלמי לראות חולים יהודים וערבים מיטה ליד מיטה מטופלים ע’י רופאים, אחיות ואחים יהודים וערבים יחד כצוות אחד, בהרמוניה אנושית פשוטה וטבעית. ולו יכולנו להביא אותו אל רמי לוי בצומת הגוש או בשער בנימין, לראות זבנים יהודים וערבים משרתים כפריים ערבים מיהודה ושומרון ליד מתנחלים, והכל בתוך מתחמים של התנחלויות! אל תשאלו לא את אלה ולא את אלה לדעותיהם – הן רחוקות כמזרח ממערב. אולם השקפות וחלומות לחוד והמציאות לחוד. עליה כן ניתן לבנות משהו במשך הזמן, ובתנאי שיהיה צנוע: במקום הסכמה ותמימות דעים, “מודוס וויוונדי” – מתכון איך חיים למעשה, לא להלכה. להלכה – כלום, למעשה – הכל!
היודע מישהו איך מגיעים עם התובנה הזאת לאובמה, ועוד יותר – אל הראש היהודי השמאלני, התקוע ללא תקנה בהזיות השלום?
אליקים העצני
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
