רובי ריבלין: פינוי-פיצוי הוא פרובוקציה ולא מדיניות

פינוי-פיצוי הוא פרובוקציה ואפילו רשעות. בשקיעתה של הממשלה הזו, כשהמשא ומתן המדיני טרם הבשיל, ולו לכדי חתימה על סעיף משמעותי אחד, דוחק אולמרט את ישראל לנחיתות טקטית ואסטרטגית. אי אפשר לעטוף את חוק פינוי פיצוי, באצטלה של חמלה ותבונה מדינית. מדובר ביוזמה רדיקלית, 'שלום-עכשווית', שאומצה על ידי אולמרט בעיתוי הזה בהתאם לצורך הפוליטי המיידי - להותיר איזו מורשת, לרדת מהבמה כמדינאי דגול, כאילו השאיר אחריו איזו פריצת דרך היסטורית.
היסטוריה לא נעשתה כאן, וישראל לא התקרבה לשלום המיוחל, יותר מאי פעם. המרויח הגדול מאיוולת פינוי פיצוי הם הפלשתינאים, שההכרזות הישראליות שיחקו היטב לידיהם, וסימנו את הנסיגה הישראלית מאחת העמדות המדיניות הקשוחות ביותר, שהחזיקה בה יותר מארבעים שנה. לא צריך להיות נושא ונותן משופשף, כדי להבין שהכרזה ישראלית לפינוי המתיישבים שמעבר לגדר הביטחונית, שהפכה מזמן לגדר מדינית, היא טעות אסטרטגית קשה ומסוכנת.
אבל, מעבר להיבט המדיני, חוק פינוי פיצוי מגלם רצון בוטה לקעקע את מוסריותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. חוק פינוי פיצוי מתריס כלפי הציונות החלוצית, המתנחלת, לדורותיה, ויוצר דה-לגיטימציה למתיישבים ביהודה ושומרון במסווה של דאגה כנה לעתידם.
בדמדומי כהונתו המיותרת של אולמרט, אפשר לסכם ולומר, שלא היה עוד ראש ממשלה כאולמרט, שהשאיר אחריו נזק כה רב לנכסים הביטחוניים והאסטרטגיים שלנו, באובדן ההרתעה מול החיזבאללה, בפטפוטים המזיקים על רמת הגולן, בהפיכת ירושלים לסוגיה לגיטימית במשא ומתן, וכעת בפרובוקציית פינוי-פיצוי. לא היה ראש ממשלה כאולמרט שפגע כל כך בתוקף המוסרי של הציונות, ובזכותה היסודית על ארץ ישראל וירושלים.
אין מה לחפש מטען מוסרי או תבונה מדינית מאחורי חוק פינוי-פיצוי. גם המהלך הזה, כמו קודמיו, הוא ספין ולא יותר, שמסמן אובדן דרך.