קרבות אוויר – או קרבות אגו?
אין סערה במטה הכללי. יש מטה כללי שסוגר שורות, מגונן על עצמו – ומקבל שר ביטחון שמסרב להיות הבובה שלהם.
שוב אותה תבנית שחוקה: העיתון מדווח על “סערה במטה הכללי”, קצינים “מזועזעים”, ו”דרמה” בין הרמטכ״ל לשר הביטחון. אבל האמת הפוכה לגמרי.
אין פה סערה. יש פה מערכת שדואגת בעיקר לעצמה – וחוששת ממישהו שבא לשבור את המעגל הסגור.
הצבא שלנו, זה שהיה אמור להפיק לקחים, ממשיך לשחק ב”חבר מביא חבר”. אותם קצינים שמונו זה ע"י זה, מגנים זה על זה, ומתלוננים רק כשמישהו אזרח מעז לשים להם גבולות.
כך היה כשהרצי הלוי קידם את בינדר, האיש שהיה שם בזמן הכישלון של 7 באוקטובר. כך זה כשאותם גנרלים בוחשים, מתדרכים, ומנסים “לחנך” שר ביטחון שמסרב להיות מריונטה של המטה הכללי.
ישראל כ”ץ, לטוב או לרע, לא בא מהמערכת. וזה בדיוק מה שמפחיד אותם. הוא לא חונך ב“תרבות הסגירות”, לא כפוף לאף “קוד ג’נטלמני” של טיוח הדדי. הוא פשוט שואל שאלות שהגנרלים לא אוהבים לשמוע:
איך זה שכולם “מצוינים”, “מקצועיים”, ו“מוערכים”, אבל אף אחד לא אחראי?
איך זה שתחקירים “לא מקצועיים” עוברים כאילו כלום?
איך זה שקצינים שהיו בתפקידים בכירים בזמן הטבח — ממשיכים לעלות בדרגה כאילו מדובר בטעות טכנית?
התקשורת כרגיל נרתמת: במקום לבחון את השאלות הקשות, היא מאמצת את הנרטיב הצה"לי כאילו מדובר במרד.
אבל זה לא מרד, זה פחד. פחד מהתערבות אזרחית, פחד מאובדן שליטה, פחד ממישהו שלא קיבל את ההכשרה בבקו"ם אלא בקלפי.
אז לא, אין “סערה במטה הכללי”.
יש מטה כללי שמסרב להביט במראה.
והמראה – היא הציבור, דרך שר הביטחון.
אם כ”ץ ימשיך לשאול שאלות ולא לפחד מהדינוזאורים במדים – אולי סוף סוף תגיע רוחות חדשות גם לשמיים של חיל האוויר.