צורך להסכמה רוחבית לרפורמה

רפורמה בצל המלחמה: האם תחודש הרפורמה המשפטית בסיום מלחמת חרבות ברזל?

בצל המלחמה שפקדה את מדינתנו לנוכח מתקפת הטרור של ארגון ״החמאס״ ב- 7 באוקטובר, נראה כי החיים במדינת ישראל כאילו עצרו מלכת. עם פתיחת המלחמה אזרחים רבים גויסו בצו 8 למילואים, נטשו עסקים ומקומות עבודה. משפחות מעוטף עזה והצפון פונו ומפזורות עד לימים אלה, בבתי מלון כאשר הם חיות על מזוודות. אלפי מתנדבים שנרתמו למאמץ באריזת חבילות עבור החיילים, איסוף תרומות, הכנת מזון ובכל דרך שהיא. גם שנת הלימודים באוניברסיטאות החלה במתכונת ייחודית לטובת הסטודנטים, שרבים מהם כעת משרתים בשירות מילואים. גם במערכת הפוליטית נראה שהגורמים השונים נרתמו לטובת החוסן הלאומי לאחר שהצליחו לשים בצד את כל המחלוקות, כאשר הכנסת אישרה ב-12 לאוקטובר את הכנסתם של שרי ״המחנה הממלכתי״ לממשלת אחדות, פחות משבוע לפתיחת המלחמה. באותו זמן נראה היה שכלל רשויות השלטון התגייסו למאמץ או למצער למראית עין. אמנם בסתירה לגילויי האחדות מכל עבר לא נראה שאנשי הרשות השופטת הבינו את גודל השעה לאחר ה-6 באוקטובר, מאחר ונראה שהם עושים מאז כל מאמץ אפשרי להוכיח שכל מה שנטען נגדם על ידי תומכי הרפורמה, ביחס להתנהלות הפוליטית של השופטים לכאורה היה נכון.

 ראשית, בכך שלא דחו על הסף עתירות מופרכות ארגוני שמאל רדיקלי לרבות ארגונים זרים. למשל ארגון ״רופאים לזכויות אדם״ עתרו לבג״צ כשבועיים לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר, לאחר שהוטרדו מאפשרות שכוחות צה״ל יפציצו את ביה״ח אל קודס בעזה שהכיל אמל״ח ותשתית פיקוד ושליטה של ארגון החמאס. עם זאת, כבר נהיה עניין שבגשרה שבג״צ דן בנושאים מתנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים, הריסת בתי מחבלים, גירוש מחבלים, מתן טיפול רפואי לאויבים מעזה, נוהלי פתיחה באש וכו׳ שבדרך כלל שמורים לרשות המבצעת והמחוקקת.

אמנם שום דבר לא הכין אותנו לפרסומו של פסק הדין בעניין התיקון לחוק יסוד הממשלה, ובו בג״צ הכריז באמצע מלחמת חרבות ברזל שהוא משנה את כללי המשחק, בהגדרה מחודשת ומרחיקת לכת של גבולות הגזרה בין הרשות השופטת לכנסת באמצע מלחמה. מחד היינו מצפים לתגובה חריפה של הכנסת והממשלה להתנהגות מחוצפת שכזאת מצד השופטים ועוד לפני התייחסות אל התוכן של פסק הדין, כאשר חיילנו עדיין שקועים בבוץ העזתי. אמנם לאור הלחצים היומיומיים והבינ״ל הנלווים לניהולה השוטף של המלחמה על ידי ראש הממשלה והקבינט, ניתן להבין מדוע תשומת הלב מופנית בעת הזאת למקומות אחרים. עם זאת, אין להקל ראש במשמעויות המז׳וריות של פסק הדין ההיסטורי ובו בג״צ קבע כי אינו רואה את עצמו כפוף לחוקי היסוד, ופטר את שופטיו מלציית לכל חקיקה של הכנסת, לרבות חקיקה מן המדרג הנורמטיבי אשר מסדיר את הסמכויות של של שופטי בג״צ בעצמם.

בננובמבר הקרוב אנו מציינים 30 שנה שנים מהפכה החוקתית של אהרן ברק שעד היום רבים בימין מבכים על כך שבזמן אמת השרים וחברי הכנסת לא היו שם לדפוק על השולחן. לכן מצופה היום מממשלה אחראית לא להזניח את הנושא בפעם השנייה ולסרב לקבל מצב אבסורדי ובו ביהמ״ש מתנהל במדינה ללא כל איזון ובלם. לכן האתגר הבא של ממשלת ישראל, לאחר שהמשימה הראשית לבסס שליטה ברצועת עזה הושגה אך טרם הושלמה, היא למצוא עוד בימיה את העיתוי להתוות מחדש מפת הדרכים במהלך אמיץ ולא מתנצל, שיחזיר את האמון הציבורי במערכת המשפט, ואולי אף לשקול במתווה הבא, מענה חקיקתי שיחסום את הגישה של ארגונים זרים לעתור נגד ממשלת ישראל.