מה רוצה השמאל להשיג בבחירות?

אריאל בולשטיין בטור מיוחד לליכודניק מישראל היום

היו ימים שבהם אליטות השמאל הציוני, בתקופת היישוב ובעידן העצמאות, נהנו משליטה מעשית ורוחנית כאחת. הן טרחו על עיצובו והצגתו של מסד אינטלקטואלי ראוי ומעמיק. האליטות הישראליות תססו, התווכחו, יצרו וטיפחו דגם חדש של קיום יהודי־ריבוני, שאליו נמזגו העבר, ההווה והעתיד. גדולי אנשי הרוח שעליהם נשענה תנועת העבודה הציונית עיצבו ברוח ובמעש זהות המשלבת מסורת יהודית, לאומיות ישראלית גאה ותפיסה חברתית סוציאליסטית (או לכל הפחות סוציאליסטית למחצה). רעיונותיהם הילכו קסם על קהלים עצומים ומשכו המוני תומכים נלהבים. מפא"י שלטה לא רק בזכות המנגנון המפלגתי היעיל, אלא בעיקר משום שהחזון שלה היה מקובל על רוב יהודי הארץ, לפני ואחרי העצמאות.

עברו כמה עשורים, וממערכת ערכיו של השמאל הציוני לא נותר הרבה. ראשון נפל מרכיב המסורת היהודית. השמאל רצה לגדל דור של אפיקורסים, העיר פעם יעקב חזן, מראשי הציונות הסוציאליסטית, אבל גידל עמי ארצות. בניגוד לבן־גוריון וחבריו - שהיו בקיאים בפילוסופיה ובהיסטוריה יהודית - יורשיהם הנוכחיים במפלגת העבודה מזכירים את היהדות רק בצעקות "הדתה! הדתה!". שני להתאייד היה ערך הסוציאליזם. השמאל הישראלי אינו אשם - התפיסות הסוציאליסטיות נכשלו בכל העולם והוכיחו שבטווח הארוך אין בהן תוחלת. הלאומיות היהודית היתה הערך האחרון שנפל מעגלת השמאל המידרדרת. זה התחיל בשוליו הסהרוריים של השמאל הקיצוני, חדר פנימה בהדרגה והדביק את מרצ, שוויתרה על הגדרתה כמפלגה ציונית, והמשיך גם לזרם המרכזי בשמאל. התייצבותו של מחנה השמאל למאבק בחוק הלאום, שעיגן את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, סימלה את הויתור הגדול מכולם.

אלא שהשמאל הציוני, אם אפשר עדיין לקרוא לו כך, לא מציג ערכים חלופיים במקום אלה שאבדו. זולת, אולי, "דת השלום" שבאמצעותה ניסו בשמאל לשכנע ישראלים לוותר על נכסים בתמורה לחומוס בדמשק. חזון השלום שווק באריזה נוצצת וקוסמופוליטית, אבל מאחוריו לא עמד דבר, והתקווה ל"שקט בתמורה לשטח" התנפצה לרסיסים במפגש עם המציאות.

מה, אפוא, שואף השמאל להשיג בבחירות? לשם מה לו להתחרות על השלטון, אם אזרחי ישראל דחו את מרכולתו הישנה, וסחורה חדשה אין על מדפיו? בהיעדר רעיונות וחזון, כל שנותר לאליטות השמאל הוא לשמר את שליטתן במוקדי הכוח שעדיין מצויים מחוץ להישג ידו של הבוחר הישראלי: עולם המשפט, האקדמיה, התקשורת, התרבות. שם גם מרוכזים האינטלקטואלים של השמאל, המעוניינים בשמירה על אחיזתם במרכזי הכוח והמשאבים.

אלה אליטות שחדלו למלא את תפקידן. הן אינן מובילות את העם מעלה, לפסגות נוספות, להישגים חדשים. במקום זאת, הן פועלות כאגודות שתדלנות, הדואגות להשאיר את המעוזים הנחשקים בידי שולחיהן, שהתרגלו להחליט בינם לבין עצמם - אך עבור כולנו - מה נכון ומה נאור, מה ראוי ומה מוסרי. כך, באמצעות שליטתן במשאבים ציבוריים, הן מנציחות את השפעתן וכופות את טעויותיהן על הרוב.

[email protected]