מדוע ברקת יצליח וחולדאי נכשל ?

עומר אריכא בניתוח מבריק לליכודניק על המירוץ לכתר של ניר ברקת מחד ורון חולדאי מאידך 

בדצמבר 2015, אחרי שבע שנות מגעים, התפקד ניר ברקת, אז ראש עיריית ירושלים, לתנועת הליכוד, והפך את המירוץ לירושת נתניהו והנהגת הליכוד למותח עוד יותר. באותו הזמן החלה מפלגת העבודה במאבק על האפשרות של קיום פריימריז בשנת 2016, לאחר ההפסד בבחירות 2015. אחד השמות החמים בבנק המתמודדים היה רון חולדאי, וכצפוי, החלו במערכת הפוליטית והפרשנית הערכות בדבר האפשרות שבבחירות 2019 יתמודדו שני ראשי הערים ראש בראש כראשי שתי התנועות הגדולות.

הדרך שעשו שני האישים הללו עד לראש הפירמידה, מתאפיינת בשורה של הבדלים. כל אחד מהם טיפס לראש הפוליטיקה המוניציפלית בדרכו, וכל אחד ניסה להשתלב בפוליטיקה הארצית בדרכו, לכל אחד מהם גם רקע ייחודי, וכל אחד מהם נלחם ככל יכולתו, על ניסיון לנגוע בכתר

ברקת הירושלמי, חולדאי תל-אביבי. האחד מגיע מעיר מגוונת, בעלת צביון דתי וגיוון אתני, האחר, מעיר קוסמופוליטית, גלובלית. בעוד שתל אביב הייתה פתוחה וקורנת לעסקים, ירושלים שקיבל ברקת זוהתה כעיר בדעיכה שעדיף לברוח ממנה. היריבות התרבותית בין שתי הערים הפכה להשראה עבור ברקת שהחל להפוך את בירת ישראל למוקד אטרקטיבי של אירועי תרבות כמו פסטיבל הקרח, מרתון ירושלים ומירוץ הג'ירו. בעוד שברקת הואשם וזוהה עם המחנה החרדי, חולדאי הוביל עיר חילונית וליברלית, שמקיימת באופן קבוע את מצעד הגאווה ומאפשרת פתיחת עסקים בשבת. גם הרקע שלהם מנוגד. חולדאי היה תת אלוף בחיל האוויר שהפך למנהל בית הספר הגמנסיה, ברקת היה יזם הייטק פורץ דרך. הימצאותו של ברקת ההייטקיסט בליכוד הליברלי, ושל חולדאי התא"ל בעבודה הסוציאל-דמוקרטית, הדגיש את ההבדל הכלכלי בין שתי המפלגות.

היריבות הבלתי רשמית בין השניים התבטאה במיוחד דווקא באופן שבו נכנסו שניהם לפוליטיקה הארצית. שני המועמדים הזדהו עם מפלגה גדולה, בתחילה ברקת נבחר מטעם קדימה ולאחר מכן הצטרף באופן לא רשמי ואחר כך רשמי לליכוד, ואילו חולדאי הוא איש עבודה ותיק. הרקע הפוליטי הזה שירת את שניהם היטב, והעניק להם גב רחב ביותר לבניית עתידם הפוליטי. ניר ברקת הבין שעתידו הפוליטי חייב לעבור דרך הליכוד, ולכן פקד יותר מעשרת אלפים איש לתנועה ובנה בריתות שהזניקו אותו לראש הרשימה בבחירות המקדימות של 2019, כשהוא עוקף שורה של בכירים ממנו בהרבה. לאורך כל הדרך מיצב עצמו ברקת לצד נתניהו וניצל את מעמדו המיוחד כראש עיריית ירושלים כדי להגיע לקדמת הבמה. השיא הגיע בבחירות 2020, אז הוצב על ידי נתניהו כמועמד לתפקיד שר האוצר, תפקיד שלבסוף לא קיבל.,

מנגד, חולדאי האמין שכובד משקלו המפלגתי והמקומי יפתחו עבורו את הדלת לריצה הארצית. מדצמבר 2015 ועד פברואר 2017 שקל חולדאי בפומבי להתמודד בבחירות המקדימות, אך לבסוף בחר שלא להתמודד. גם לאחר פרישת אבי גבאי בחר חולדאי שלא לרוץ, אף שהיה כובש את המפלגה המוכה בקלות. לבסוף עם היציאה לבחירות 2021 החליט דווקא להקים מפלגה משל עצמו, ולבסוף פרש בערב הגשת הרשימות כשהוא שקוע בחובות ונעדר תמיכה ציבורית.

ברקת וחולדאי, שני ראשי ערים שהיו אמורים לפתוח עידן מוניציפלי בפוליטיקה הארצית, קיבלו באותם נושאים שתי החלטות שונות, שקבעו הצלחה וכישלון: ראשית, שניהם יכלו לבחור בין ריצה עצמאית ובין ריצה בתנועה מבוססת. על פניו מודל המפלגה של חולדאי התגלה כהצלחה בעבר עם חוסן לישראל ויש עתיד, אך התפרקותו הכאוטית של השמאל, הובילה לאינפלציה של מפלגות שכאלה. שנית, חולדאי לא הציג אף חיבור למעט אבי ניסנקורן שהגיע לבדו, ובלי תנועה משלו. מרגע שהצטרף למירוץ לא הצליח חולדאי לייצר אפילו איחוד אחד משמעותי, בים של מפלגות שמאל. שלישית, חולדאי לא התפטר מראשות עיריית תל אביב מיד עם כניסתו למירוץ, ואף הצהיר כי ייתכן שיישאר בעירייה אם ריצתו לא תצלח, ובכך אותת למצביעיו שאין בעצם מה לסמוך עליו. הוא חשב שהיותו מרכז הכובד בפוליטיקה התל-אביבית יתקיים גם מחוץ לגוש דן.

ברקת עשה הכל הפוך: הוא נכנס למירוץ הארצי רק לאחר שסיים את כהונתו בעירייה, ורק ממפלגה גדולה ומבוססת. הוא נעמד מאחורי הנהגת המפלגה ופנה בעקביות לקהל הרחב ביותר ששיוכו הפוליטי אפשר. שש שנים אחרי שהועלתה האפשרות שיתמודדו זה נגד זה, חולדאי פורש בבושת פנים, וברקת ממצב את עצמו עוד כיורש המוביל של נתניהו. ההבדל בין השניים צריך להיות שיעור חובה לכל ראש עיר מוביל שמבקש להיכנס לפוליטיקה הארצית.