געגועים לאהרן ברק/ מאת ראובן ריבלין

אנו זקוקים לנשיא בית משפט עליון שינווט את ההתנצחות בין הרשויות בחזרה אל הסוגיות החשובות באמת

"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים", אמרו חכמים, אולם במהומה המתחוללת במערכת המשפטית ומעיפה זיקוקין די-נור השמימה, נדחק לקרן זוית הוויכוח העקרוני, אותה "מחלוקת שסופה להתקיים", שבמוקדה תהיות היסוד של הדמוקרטיה שלנו: מיהו נציגו הלגיטימי של הריבון? האם לריבון, לעם, ייתכנו שני נציגים, או שמא רק אחד?

בשנים האחרונות עוררתי פולמוס גדול ואף הקמתי עלי את חסידיו של נשיא בית המשפט העליון אז, אהרן ברק, כאשר יצאתי במתקפה ציבורית נגד המהפכה החוקתית ונגד הסמכות שהוענקה, יש מאין, לבית המשפט לבטל חקיקה "בלתי חוקתית" של הכנסת. חרדתי אז, ועדיין אני חרד, מפני התגברות בית המשפט על הכנסת ומפני סיכול רצונו של העם, הריבון, המגולם בכנסת.

הביקורת העקרונית שהבעתי כלפי בית המשפט העליון הקציפה והרגיזה רבים. ספגתי בגינה חרפות וגידופים קשים. היו שכינו אותה השתלחות נטולת רסן, תוקפנות חסרת תקדים, בוטות ועזות מצח, והיה אף מי שראה בה ניסיון להצית אש זרה בין הרשויות השונות.

והנה, הפלא ופלא, מאז נכנס שר המשפטים הנוכחי לכהונתו, נחוש בדעתו לשנות סדרי בראשית במערכת המשפט, בדגש על קודקודה, נעשו ההתקפות על בית המשפט העליון לחזון נפרץ, לתופעה מוכרת, לגיטימית, שחרגה הרבה מעבר לגבולות השיח הציבורי הקודם שניטש בין הרשות השופטת לחברותיה.

במאבק שבין דניאל פרידמן לדורית ביניש הוסרו הכפפות. התקפות וקריאות תגר שעד לפני כמה חודשים נחשבו לחילול הקודש, כסכנה ליציבות הדמוקרטיה ולערעור יסודות המשטר, נישאות עתה בפומבי, גם על ידי אלה שגילו זעזוע ותדהמה לנוכח ביקורתי שלי. אין בכוונתי להתערב במלחמה בין השר לנשיאה - מלחמה שיש הטוענים שלא עומד מאחוריה עימות בין תפישות עולם, כי אם התנגשות בין אג'נדות אישיות - רצוני למקד את המבט בשורשי הבערה, במה שהצית את האש ומגביה מדי יום את להבותיה.

לא מדובר בסוגיות חוקתיות. הוויכוח הנוכחי נסוב על עניינים שאינם נוגעים למהות: מינויים, משך תקופת כהונה, סמכויות מינהליות ושינויים מבניים. כל אלה אמנם משליכים על מערכת המשפט בעיצובה כמוקד כוח, אך זיקתם ללוז העניין, לשאלות המשמעותיות והעקרוניות העומדות ברומו של משטר, היא עקיפה, שולית וזניחה.

הוויכוח של הכנסת עם בית המשפט העליון בעידן הנשיא ברק היה נוקב ומר, ועם זאת, התנהל תמיד לגופה של סמכות בית המשפט, ובזיקה ישירה לשאלת הצורך בקיצוץ כנפיו של בית המשפט העליון בביקורתו החוקתית. למרות הקוטביות העזה ששררה בינינו בנושא זה, יכולתי לישון היטב בלילה, כל זמן שידעתי שברק הוא זה שמפרש את החוקה, שיש "מבוגר אחראי" ליד ההגה - איש מוסר וצדק, בעל תודעה יהודית-ציונית עמוקה, נקייה מכל רבב פוסט-ציוני, ושאצבעו מונחת תדיר על הדופק.

במחלוקת הזאת הכיר כל אחד את מקומו של השני וכיבד את השקפותיו. היתה זו מחלוקת לשם שמיים, ומשום כך היא מתקיימת ועודנה חיה ובועטת.

כעת, כאשר הוויכוח בין הרשויות גלש לפסים אחרים, ושמא בעצם צמח ועלה משם, זקוקים אנו לאהרן ברק, לא כאח הגדול שנקרא להגן על בת טיפוחיו או כדמות סמכותית שתגשר ותפשר, אלא כדי שינווט את ההתנצחות בין הרשויות בחזרה אל הסוגיות החשובות באמת. אנו זקוקים לברק כדי להחיות את הוויכוח העקרוני, ולהציב משני צדדיו את אוהבי שלטון החוק ודורשי טובתו.

 

 

---

פורסם לראשונה בארץ
הכותב הוא יו"ר הכנסת לשעבר וחבר כנסת מטעם הליכוד