בן-גוריון בגלימה שחורה: על השופט עמית וההדרה החדשה

בן-גוריון אמר "בלי חירות ובלי מק"י" – היום בג"ץ אומר: בלי ליכוד, בלי מסורתיים, בלי רוב העם.

כשבן-גוריון טבע את הביטוי "בלי חירות ובלי מק״י", הוא לא התכוון רק לסידור ממשלה. הוא סימן קו אדום – מי בפנים ומי בחוץ, מי לגיטימי ומי מוקצה. עברו שבעים שנה, והמשפט הזה חזר לחיים, הפעם בגלימה של שופט בבית המשפט העליון. קוראים לו יצחק עמית.

השופט עמית אולי לא מדבר כמו בן-גוריון, אבל הוא פועל באותו קו. הוא מדיר. לא את חירות – אלא את רוב הציבור בישראל. המרכז-ימין, הליכודניקים, המסורתיים, המזרחים, כל מי שלא שייך לקליקה התל-אביבית שמכתיבה את "הנאורות". ובמקום להשליט חוק וצדק,

זה לא מקרה שהציבור הולך ומאבד אמון בבית המשפט העליון. זו לא "הסתה", כמו שמנסים למכור לנו בפריים טיים, זו תחושת קיפוח אמיתית. כשהשופט עמית פוסל חוקים של הכנסת, אבל עוצם עיניים מול מהלכים אנטי-דמוקרטיים של האליטה המשפטית—הציבור מרגיש שהוא לא שייך. לא מיוצג. מודר.

התחושה הזו מחלחלת גם למי שמעולם לא השתתף בהפגנה. זה נהיה אישי. כי כשמערכת המשפט סוגרת את השער בפני ציבור שלם—לא מדובר בסתם "אקטיביזם שיפוטי". מדובר בשלילת לגיטימציה למחנה שלם. ממש כמו שבן-גוריון עשה אז, רק בעידן של גלימות ואולמות שיפוט.

הפסיקה האחרונה של השופט עמית, שבמסגרתה הוציא צו על תנאי שמונע מהממשלה לפטר את ראש השב"כ, היא חציית קו אדום. לפי החוק, רק הממשלה מוסמכת למנות או לפטר את ראש שירות הביטחון הכללי. זו סמכות שלטונית ברורה. ודווקא כאן, בית המשפט מתערב, כאילו הוא הגוף שמפקח על הממשלה – ולא להפך. זה לא משפט, זו השתלטות. זו הצהרה שמה שהציבור החליט בקלפי לא באמת משנה, אם זה לא עומד בקודים של האליטה המשפטית.

הדברים הגיעו לשיא של ניכור בדיון האחרון בבית המשפט, כשאב שכול – יצחק בונצל – אדם שגם איבד בן, וגם משפטן בעצמו, הרים קול וביקש לומר את דברו. אבל במקום להקשיב, במקום לגלות טיפת רגישות או כבוד בסיסי לכאב, השופט עמית פשוט הורה להוציא אותו מהאולם. כך מתנהגת מערכת שנועדה לשרת את הציבור? כך נראה צדק? כשאפילו להורים שכולים, שכואבים, אין זכות לומר את דעתם אם היא לא תואמת את רוח המערכת?

בן-גוריון אמר "בלי חירות ובלי מק"י" – והשופט עמית אומר היום: בלי ליכוד, בלי מסורתיים, בלי ציבור. בלי העם. הוא אולי לא אומר את זה במילים, אבל כל פסיקה, כל החלטה, כל סילוק מהאולם – הם הצהרה. זו לא מערכת שמשרתת את הציבור – זו מערכת שמגנה על עצמה. הגיע הזמן לומר את זה בקול ברור: לא ניתן שיגדירו עבורנו מי ראוי ומי לא. לא נשתוק כשמדירים אותנו מהמשחק. כי אם השופטים שוכחים את מקומם – העם יזכיר להם.