בין מציאות השלום לפעמוני המלחמה

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. לא משנה איזה ממשלה יש בישראל מאז קום המדינה, כל הממשלות חתרו לשלום ורדפו שלום עם שכנינו הערבים, והשינוי שאנו עדים לו בעשור האחרון תחת הנהגת בנימין נתניהו, בנוי על תכנון אסטרטגי ביטחוני כלכלי ארוך טווח, שלא נראה אפילו בימיה הטובים של ישראל, בעיצומם של תהליכים שישראל חתרה להם מול הפלסטינים ואחרים. מהלך ההכרזה על נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות הפתיע רבים, אך בו בעת חשף את הפנים האמתיות של הצד הפלסטיני, שמאז 1993 מתחמקים מיישום הסכם אוסלו עד שגווע ומת, ומכשילים כל סיכוי לשלום לא רק בין ישראל והפלסטינים, אלא מתנגדים לכל הסכם שלום עם כל מדינה ערבית, וממשיכה להרעיל את העולם הערבי נגד ישראל, והנזק שהם עושים לישראל ולעמי האזור גם כלכלית וגם אסטרטגית הוא חמור ביותר . הרשות הפלסטינית והנהגתה לא יכולים להמשיך להחזיק את העולם הערבי כבני ערובה, על מזבח הסכסוך הישראלי פלסטיני תוך כדי סירוב לכל הצעה לסיום הסכסוך, לא רק זאת אלא שהפלסטינים רוצים שהסכסוך ימשיך להוביל ולקבל עליונות על כל נושא אחר בעולם הערבי, וזה בלט לא רק בנושא הנורמליזציה אל גם במהלך האביב הערבי והמהפכות שפקדו מדינות ערביות רבות, תמכו בשליט ועמדו נגד העם שיצא לדרוש חופש ודמוקרטיה, בסוריה נטלו חלק פעיל במלחמה לצד משטר אסד והתקרבו מאוד מחיזבאללה ואיראן, דבר שהתחיל לערער את תמיכת העם הסורי בכל מה שקשור לסוגיה הפלסטינית. הסוגיה הפלסטינית הפכה להיות מטמון כלכלי הרבה יותר מאשר סוגית אדמות וכיבוש, וזה לא נוגע רק לארגונים ולמנהיגים הפלסטינים שצוברים הון על גב הסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא גם ארגונים בינלאומיים שהתעשרו ועשו מיליוני דולרים רווחים מגיוסי התרומות ופעילות רבת שנים, שבחלקה היא מבוססת על שנאה ואנטישמיות שהמאבק בישראל תחת הכותרת הפלסטינית משביעה את תאבונם, וכך נראה שלאף אחד מהם אין אינטרס בסיום הסכסוך ותמיד נראה אותם בחזית, נגד כל תוכנית או הסכם שלום שיביא כץ לסכסוך הישראלי פלסטיני וגם הישראלי ערבי . מדינות המפרץ גם כן החלו לראות את הפנים האמיתות של הפלסטינים, אחרי עשרות שנים של תרומות ותקציבי עתק שהועברו לפלסטינים, עכשיו הם תפסו צד עוין וחברו לאיראן ולקטאר נגד שאר מדינות המפרץ, ולמרות זאת מנהיגי מדינות המפרץ לא בגדו בפלסטינים וממשיכים לסייע ולשמור על האינטרסים שלהם, אך גם זה לא עזר וברגע שהוכרז על נורמליזציה בין ישראל ואיחוד האמירות, ועוד בטרם בדקו את פרטי ההסכם שמיטיב עם הרשות הפלסטינים, יצאה זעקה מההנהגה הפלסטינים שהאשימה את כס המלוכה בבגידה, והורידו הוראה לעם להפגין נגד איחוד האמירויות ולשרוף את תמונות המלך. התגובה הפלסטינית הייתה פזיזה ונמהרת שפגעה פגיעה קשה ביחסים ובאהדה כלפיהם, חכם היה אם אבו מאזן או מי מטעמו היו מגיעים לאבו דאבי ומבררים את העניין, בטרם שיצאו בהצהרות והאשמות בבגידה שבעולם הערבי נחשב ייהרג ובל יעבור.