טור אישי

רק משפט אחד היה חסר שם בכיכר ושלא נאמר במפורש: גנבתם לנו את המדינה. שוב הכיכר מלאה בלחם אחיד – ישראל השבעה, המבודלת, המתנשאת והמתנכרת.

לא הניצחון המזהיר שלו על נסראללה, הוא שמדריך את ראש הממשלה להדיר לשונו מראיונות, אלא החשש משאלות בנושאים שמעסיקים את אנשיו של ראש אגף החקירות,

שלושה אירועים משמעותיים הנוגעים למדינת ישראל וליחס עם המיעוטים שבה התרחשו השבוע וחשפו את ערוותם של כל הצדדים המעורבים בדבר אך בעיקר את ערוותם של

בענין החשמל לעזה שוב התגלתה ממשלת ישראל הנוכחית כממשלת “קוני למל”. מבלי להכנס עכשיו לשאלה אם הפסקת חשמל היא באמת הדרך הטובה ביותר להילחם בטרור

רבין איננו, ואין טעם להרחיב סרה באיש. אבל המיתוס ישנו, והוא מפלג את העם. שלושה ימים רצופים, נחשפו צרכני התקשורת לשני מסרים שיש ביניהם קשר.

כשיצחק רבין המנוח טבע את המונח “נשורת של נמושות” בר רפאלי טרם העשירה את עם ישראל בנוכחותה, אך קשה לחשוב על מישהי או מישהו שיכלים

סרטו המפורסם “אמת מטרידה” של אל גור, כאילו נלקח מספרו של הסופר הבריטי אריק בלייר הוא ג’ורג’ אורוול, “1984”. אף שהסרט עורר ביקורת בקרבם של

“אין צדק בעולם”, אמר המלפפון הקטן לחברו הגדול. “תראה מה זה: שתי עננות פליליות. האחת מרחפת מעל שרון, והשנייה מרחפת מעל אולמרט. זו המרחפת מעל

בשנת 1862 ולאחר שנה של מאמצים הצליח משה הס, ממבשרי הציונות ומאבותיה הרוחניים של תנועת העבודה, למצוא סוף סוף מו”ל ליצירתו השלישית: “רומי וירושלים”. הס,

כמו שנודיסטים לא מתביישים זה מזו, נחום ברנע והחברים שלו, לא מתביישים לרדוף את נתניהו, תוך הפקרה בוטה של נשוא שמירתם. כמה חוצפה צריך כלב