כמו שנודיסטים לא מתביישים זה מזו, נחום ברנע והחברים שלו, לא מתביישים לרדוף את נתניהו, תוך הפקרה בוטה של נשוא שמירתם. כמה חוצפה צריך כלב שמירה, שהפקיר את משמרתו, כדי להגדיר עיתון שזה עתה יצא, כ”אג’נדה ושמה נתניהו”.
השיטה הדמוקרטית בנויה על איזונים. כל מוקד כוח, מוגבל ע”י חוקים וכללים (להלן “קווים אדומים”). בשונה מדיקטטורה, אין למנהיג במדינה דמוקרטית מרחב תמרון בלתי מוגבל. הוא מחויב למימוש אג’נדה עליה נבחר (להלן המצע), תוך הקפדה על כללי המשחק הדמוקרטי, ושמירה על החוק. מי שאמור למנוע מהמנהיגים התנהלות פלילית (להלן השטח השחור), אלה אנשי החוק (משטרה, פרקליטות, ביהמ”ש). ומי שאמור למנוע מהמנהיגים התנהלות בלתי מוסרית (להלן השטח האפור), זוהי התקשורת. מהסיבה הזו, העיתונאים מוגדרים “כלבי השמירה” של הדמוקרטיה.
בכל סקרי האמינות, התקשורת (ביחד עם הפוליטיקאים) מדשדשת בתחתית הטבלה. לא מהיום, זה שנים ככה. ולמרות זאת, לא ראינו ולא שמענו על התייחסות רצינית או קריאה כנה לחשבון נפש נוקב (יעקב אחימאיר הוא בבחינת “קול קורא במדבר). התקשורת יהירה, יען כי היא איננה ברת ענישה.
תוכנית הטלביזיה “תיק תקשורת” (חיים זיסוביץ’/הערוץ השני), שתפקידה לנשוך את העיתונאים שהפקירו את משמרתם, עושה זאת, כשהשיניים התותבות נשארות בכוס. התוכנית המקבילה “גילוי נאות” (חנן עזרן/הערוץ הראשון) משודרת כעונש לאותם צופים שלא שילמו את האגרה, וכתרופה (ממכרת) לאלה שסובלים מנדודי שינה. מנקודת מבט של “העדר”, הערות מפיה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, נשמעות כמו בדיחה מקומטת. היא יודעת את זה, ולכן היא מעדיפה להצחיק את נכדיה.
עובדה היא עובדה: הציבור לא מאמין לתקשורת (רדיו, טלביזיה, עיתונים), ואפילו – למרות שהוא צרכן אובססיבי!- עוין אותה. יש לזה סיבה. בפרפראזה לאמירתו של נשיאנו החלמן שמעון פרס שאמר “קסאמים שמאסמים”, עדר האתרוגיסטים מתנהלים על פי הסלוגן “אתיקה שמתיקה”.
מהסיבה הזאת, הופעתו של העיתון “ישראל היום“, היא בשורה לכל אלה שמשתוקקים לעיתון ראוי. עיתון שיניף בגאון את דגל המלחמה במושחתים. עיתון שהכותבים בו יודעים היטב שהציבור והם בצד אחד של המתרס, ומשרתי הציבור בצד השני. אין לנו עניין בעיתון עם אוריינטציה ימנית או שמאלנית. רוצים עיתון שמפרסם אמת. שהמניפולציה (כנראה שאי אפשר בלי) תהיה תבלין עדין, ולא ה”תוספות” למנה העיקרית שהיא הספין.
כצפוי, עיתון כזה הכניס ללחץ מו”לים ותיקים, ועצבן את אלה מבין העיתונאים, שרואים בהופעתו של “ישראל היום”, סוג של איום על ההגמוניה שלהם. משתי סיבות: הם מבינים, שיש ביקוש – כמעט בלי היצע!- ל”אמת עיתונאית”, והסיבה השנייה: שלדון אדלסון. האיש העומד מאחורי העיתון ידוע בעושרו היוצא דופן, ובידידות קרובה למנהיג הליכוד.
מה עושים?
מגמדים אותו. השיטה פשוטה ומוכרת: לגלוג. “אג’נדה ושמה נתניהו”, זאת ההגדרה שבחר להגדיר את העיתון החדש העיתונאי נחום ברנע (“העין השביעית” גיליון 69). רוצה לומר: האיש העשיר העמיד לרשות ידידו עיתון שידחף אותו למעלה. עוד מאותו מאמר (ציטוט): “כמה מוחות יצירתיים הדביקו לביטאון כינויים מרושעים מ”ביביטון” ו”סמרטוטיהו”, ועד ל”ישראל איום”. “כמה מוחות יצירתיים”, הכוונה מוחו שלו.
בחרתי להתמקד בתגובה של ברנע, בעיקר בגלל שהוא “חתן פרס ישראל”. אם נתעלם לרגע מהעובדה שחברי הוועדה שבחרו אותו היו שמאלנים (קירשנבאום, אילנה דיין ודוב שנער): זכייתו מחייבת! הייתה צריכה להזכיר לו שעל פי כללי האתיקה, הוא, “החתן” שהעיניים של “גורי השמירה” נשואות אליו- מחויב לשליחותו העיתונאית. הוא מדבר על “אג’נדה ושנה נתניהו”??? ברנע??
למעלה מעשור, האג’נדה של העדר שהוא אחד ממוביליו היא “נתניהו”. כמו שנודיסטים לא מתביישים זה מזו, נחום ברנע והחברים שלו, לא מתביישים לרדוף את נתניהו, תוך הפקרה בוטה של נשוא שמירתם. כמה חוצפה צריך כלב שמירה, שהפקיר את משמרתו, כדי להגדיר עיתון שזה עתה יצא, כ”אג’נדה ושמה נתניהו”.
השנאה לביבי, התיכה את החוטים בסורק של ברנע. “הטובים” הפכו אצלו ל”רעים”, ו”הרעים” זוכים להגנתו. אין נושא פוליטי שטורד את מנוחתו, יותר מאשר הסקרים שמציבים את נתניהו במקום הראשון. אילו ביבי היה נחקר במשטרה בארבע פרשיות פליליות, דן מרגלית לא היה מעז לפגוע באב שכול, רק כדי להבאיש את ריחו של אחד המתלוננים, כמו שעשה ברנע.
מול נתניהו, כל חמור צולע שיכריז על התמודדות, יוגדר ויוכרז על ידי נחום ברנע וחבריו כ”סוס מרוצים גזעי”. קרפדה פוליטית- יש שיעדיפו להגדיר אותה כ”זיקית”- כמו ציפי לבני, תזכה לנשיקתם, ותהפוך באחת לנסיכה. אפילו כישלון קולוסאלי מוכח כמו אולמרט- עדיף. תחת הכותרת “חישובי קץ”, קבע ברנע ש- שימו לב: “החלפת אולמרט בנתניהו רק תחמיר את התסכול” (ידיעות-אחרונות / 12.3.07). אין שום קשר בין הקביעה הזו של ברנע לבין האינטרס הציבורי.
אני יודע שלחיזוק תזה, מקובל להיתלות באילנות גבוהים. אני אתלה באילן גמדי. כתב העיתונאי עקיבא אלדר, שלא חשוד באהבת יתר לנתניהו: “אם ביבי לא היה קיים, אולמרט היה צריך להמציא אותו” (הארץ / 2.5.07). דהיינו, הפחד ממימוש רצון הבוחרים, הוא הסיבה להגנה של ברנע והעדר, על הכישלונר הכי מושחת בתולדות המדינה.
את חתן פרס ישראל, לא מעניין מה שניכתב על אולמרט בדוח וינוגרד. לא מפריע לו, שעננה פלילית מתעקשת ללוות אותו באשר ילך. אין לו בעיה עם העובדה שהציבור, כפי שמוכיחים כל הסקרים- מאס בו. “החלפת אולמרט בנתניהו רק תחמיר את התסכול”. אתם הבנתם את זה?
אני מאשים את רוצחי האופי, נחום ברנע והחברים שלו (להלן האתרוגיסטים), בהשלטת תרבות של שקר וספינים. מסתבר שמה שעובד על צרכן התקשורת הישראלי- לא ממש עובד על נסראללה ואחמדינג’אד. ביולי 2006, שילמנו מחיר דמים כבד (להלן מקדמה), בגין הצלחתם של ברנע והחברים, להמליך עלינו חדלי אישים.
אם חפצי חיים אנחנו, חובתנו לסלק מעלינו את המושחתים, שהעמיקו את אחיזתם בשלטון בזכות שקרים, ספינים וקומבינות. אולמרט, הירשזון, הנגבי, אפללו, רוחמה אברהם, ועבריין המין המורשע חיים רמון הם קצה הקרחון. מתחת לפני המים יש שכבה של פקידים וקצינים בכירים במשטרה ובצבא, שזכו במשרתם למרות בינוניותם. תקוותנו, שנחום ברנע והאתרוגיסטים ימלאו את חובתם העיתונאית, נכזבה. מהסיבה הזאת, העיתון “ישראל היום” הוא תקוותם של מיליונים. נחזיק לו אצבעות…
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר