“שחיתות שלטונית” מעל שולחן המלך פרעה!

יש נקודה בפרשה שכל אחד צריך לעמוד משתומם, פשוט לא יכול להבין.

פרעה מעניק ליעקב – אבי משנהו יוסף מגורי פאר וכל טוב, מזן אל זן. בזמננו הייתה ודאי מתחוללת סערה “שחיתות”, “שימוש בכספי המיסים לצרכים אישיים”, סחף של מקורבים אל אושיות השלטון, ועוד ניבים שעדיין לא אינו לידי, זעם רב היה  נצפה וכל ידי הארגונים שרוממות “איכות” השלטון בגרונם היו עמוסות עבודה [נוסף על הפרשיות הנוכחיות שכבר מכסות את הפער] למצוא את הסעיפים הפולשניים שרמס אותם המשנה לראש הממשלה ביד גסה, וכמצהיר במעשה נבער זה שהוא ותופסי המשרות הבכירות ממעל לחוק האזרחי – דבר בלתי מתקבל על הדעת..

אבל, משום מה, במצרים חרש! דממת אלחוט – לא קול רעם והתרעמות ואף לא ציוץ! “מדינת חלם”?! אייה האזרח המתאונן? איה התקשורת המבכה? זה, תניפו ידיים בביטול, כלל לא מפליא – במצריים שלטה דיקטטורה פרעונית מהזן ה”סדאם חוסייני” המיתולוגי והכל כך מוכר, ומי שהעז להוציא הגה אנטי מלכותי מייד חוסל. ייתכן בהחלט. כך או כך, הזרקורים צריכים להיות מופנים דווקא אל המלך פרעה, המצביא הדגול, שמול עיניו ועין השמש מתבצעים תכסיסי ערמה וקומבינציות מבריקות שכאלו, ואין פוצה פה ומצפצף! הוא כאילו אוטם אוזניים ומגלגל עיניים- איך הוא נותן לדבר כזה לקרות? [ואגב, גם האהבה הרבה שרחש לבנו של יעקב – הלא הוא משנהו יוסף, לא “מצדיקה” בהגיון סכלי את כל “טוב מצריים” והעמדת ה-כ-ל לרשותו של האב והאחים, ככאלו–]

מה שהמלך הצורר פרעה הבין…

כנראה, שבשאלה עצמה גלומה התשובה: העם המצרי חש כבוד, חש יוקרה, לתת לחכם הרזים וקדוש כיעקב את כל ההון הזה, במקום לרטון הוא בחר להעניק הכל ליעקב מתוך הערכה בלתי נסתרת, ידעו גם ידעו המצרים כוחו של צדיק טמיר ונעלה, עד שהעניקו לו הכל מאהבה, הכירו והכילו אל ליבם: שיותר מאשר הם נותנים ומשפיעים לצדיק, הוא משפיע להם מלא חפניים של ברכה בכל תחום. הצדיק מבחינתם, היה העילה לכל העושר והפאר שהציף אז את מצרים.

להלך רוח זה, שאגב כמובן, לא נכתב מפורשות בתורה, אנו מתוודעים גם בהמשך. כשפרעה, נאמר במדרש, מבקש את יעקב שיברך את עורק המים המרכזי המצרי – הנילוס שיעלה על גדותיו וירווה את שדות האזרחים, דבר שחושף לנו טפח מהמיקום של הצדיק בממלכה המצרית. [אגב, במרוקו, עד היום הזה, יש לרבנים כח ממלכתי מבחינת הממשלה עצמה, לפסוק לאור ההלכה היהודית, והממשלה אף מחייבת כל יהודי ללבן סכסוכים ופסוק רק שם, ומאות בשנים גם בקהילייה המקומית היה להם רגש של הילה, מורא, והערצה לכאלו.. [תשאלו את ח”כ בן סימון מהעבודה]

פעם החכי”ם ואישי הציבור הבכירים היו הולכים לרבנים, הרבה מתוך פוליטיקה של סחף חרדי לכיוונם בבחירות, וקצת מתוך שאלות סבוכות והרות גורל שעמדו על הפרק ובאמת העיקו עליהם, היום אין! הם חשים בטוחים מדי. פרעה, שמדינתו חרגה בהרבה, יחסית למושגי ימינו, מההון הישראלי, מזכיר למנהיגים של היום, שהרבנים והסרים למשמעתם הם לא עול – הם איוושת הקיום, הם והסרים למשמעתם מהווים פרץ של ברכה ושל נהר מפכה ובלתי פוסק של כל טוב, הם, בסופו של דבר, המנהיגים האמיתיים!…

במקום לרטון ולהמטיר מטר צונן של תואנות ללא הרף: “למה מגיע כל כך הרבה ל-“אברכים”- תלמידי החכמים שיושבים שוקדים והוגים בתורה ולא יוצאים לעבוד ולתרום לחברה?! [ובסופו של יום, לחפש אותם בסיבוב כשניצתות לפתע שריפות ענק..] במקום להזדקק לזכוכית מגדלת על כל שקל שמועבר להם. במקום להיות צר עין תהומי. יש לשנות את הגישה: אתה חייב להם את זה! בזכותם יש לך מה לתת להם! בזכותם יש לך את שלך! לא צריך לתת להם הקיצבאות השונות עם פנים חמוצות, צריך להגיש להם את זה על מגש של כסף, לחוש מחויבות כלפיהם! צריך לחוש הוקרה בכל שקל שמועבר להם, צריך להוקיר ולייקר! כי לעצמך אתה נותן זאת – לא להם! מה שהצורר ההיסטורי – פרעה המלך השכיל להבין, בישראל עדיין לא… מה חבל–