זאב ז’בוטינסקי והגדוד העברי
הקמת הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה לפני כמאה שנים היא אחד האירועים המחוללים בתולדות תחייתנו הלאומית. כידוע, פרצה מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914, ובתחילה ניצבו אלה מול אלה שני מחנות: “מעצמות המרכז”, שהיו גרמניה ואוסטרו-הונגריה וכנגדן “מעצמות ההסכמה”, שהיו רוסיה הצארית, צרפת ואנגליה. בצבאות שני הצדדים היו יהודים, וככל היהודים באותו שלב של המלחמה קיוה ז’בוטינסקי כי זו תסתיים מוקדם ככל האפשר בלי מנצחים ומנוצחים, אך עם זאת שרוסיה תנחל בה מפלה, מפני שכדברי ז’בוטינסקי “אם תוכה רוסיה, היא תשתחרר מבפנים, אבל אם תנצח – ינצח משטר העבדות”.
עם תחילת המלחמה שימש ז’בוטינסקי ככתב של העיתון הרוסי “רוסקיא וידומוסטי” “בחזית מערב אירופה”, ומשם העביר רשימות לעיתונו. בסך הכל, כתב לימים בזיכרונותיו, “משעממת היא מלאכת ‘הכתב הצבאי’ בימינו”.
אבל כשהצטרפה תורכיה ל”מעצמות המרכז” והחליטה כי גם היא תילחם ב”מדינות ההסכמה”, היינו ברוסיה, בבריטניה ובצרפת קיבל ז’בוטינסקי את אחת ההחלטות החשובות של חייו: כי יש להקים גדוד יהודי שישתתף בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים.
ז’בוטינסקי הכיר היטב את תורכיה. כבר בשנת 1908, סיקר עבור עיתון רוסי את המצב שם בעקבות מהפכת “התורכים הצעירים” שהתרחשה באותה שנה. אחר כך שלח אותו אליה דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. הפעם לשם פעילות מדינית וחינוכית-ציונית. כבר אז ראה ז’בוטינסקי את הרקב שבאימפריה העותמנית, ומסקנתו הנחרצת הייתה כי קרוב מאוד קיצה של אימפריה זו. עתה, משהצטרפה תורכיה למעצמות המרכז, הבין ז’בוטינסקי שהגיעה השעה שבה על העם היהודי והתנועה הציונית לא רק להתנער מתורכיה שכן “במקום ששולט התורכי, שם לא מאיר השמש ולא יצמח עשב”, אלא גם “ליטול חלק בתור יחידה צבאית עברית” בשחרור ארץ-ישראל, כי ב”בלא התפוררותה של הקיסרות העותמנית, אין תקוה לתחייתה של ארץ-ישראל”.
מאמצי ז’בוטינסקי להקים גדוד עברי נבעו משתי סיבות עיקריות:-
– הוא שאף להעלות את העניין הציוני על סדר היום העולמי: “מחוץ לרעיון הגדוד, אין שום אפשרות לדחוק את הציונות לשורת אותן הבעיות שהעולם מסוגל להתעניין בהן בזמן בלתי רגיל זה”, כתב. לדעתו רק המדינות שהשתתפו בקרבות יוכרע גורל אומות העולם אחר המלחמה ורק על ידי אלה שרשמו את תביעותיהם הלאומיות בשדה הקרב (בנארי, עמ’ 188), ועל היהודים להימנות עם אלה.
– הוא חתר ללמד את בני יהודה קשת. בשנים שאחר כך, במאמר “על האח (האל”ף בי”ת החדש)” (1933), הוא ייתן פומבי למשנתו המגובשת בתחום זה. בלי שיבטל ולו אחת ממצוות-העשה הציונית האחרות, הוא יצוה אז לצעירי ישראל “לימדו לירות!”, מפני ש”חשוב הוא לחרוש, חשוב הוא לייצר, חשוב הוא לדבר עברית, אך לצערנו חשוב עוד יותר לדעת לירות”!
רק מתי מעט מן המנהיגים הציוניים דאז תמכו בז’בוטינסקי בעניין זה. בין אלה היה ד”ר חיים וייצמן, בעתיד הנשיא הראשון של מדינת ישראל. רובם ככולם של המנהיגים היו בדעה נחרצת שעל ההסתדרויות הציוניות בארצות שמשני צידי המתרס להכריז על נייטרליות ולהמשיך בפעילותן הרגילה. היו מביניהם שהחזיקו בדעה זו מפני שלדעתם לא ייתכן שגרמניה, ואיתה מעצמות המרכז האחרות, תפסיד במלחמה זו, אחרים חששו שתגובת התורכים על הקמת הגדוד תהיה פגיעה אנושה ביישוב היהודי בארץ-ישראל, עוד אחרים סברו כי לשוא המאמץ להקים גדוד, מפני שלא יימצאו לו מתנדבים גם אם הקמתו תאושר. כשבאותם ימים ביקר ז’בוטינסקי באודיסה, עיר הולדתו ופגש את אימו, סיפרה לו זו שאחד מהמנהיגים הדגולים דאז של יהודי רוסיה אמר לה כי את בנה יש לתלות משום מאמציו להקים גדוד. ז’בוטינסקי נוכח לדעת כי גם המוני העם ברחבי רוסיה, שבעבר העריצו אותו וקיבלו את דעתו כמעט בכל דבר ועניין, היטו לו עורף בעניין זה. שאלתי את אימי, כותב ז’בוטינסקי באוטוביוגרפיה שלו, “מה עלי לעשות להבא?”, והוא מביא את תשובתה: “אם אתה בטוח שהצדק עמך – אל תיכנע”. מוסיף שם ז’בוטינסקי: “כשם שמתגאים בני אדם במגילת היוחסין שלהם רבת האצילות, כך אני מתגאה עד היום בתשובתה”. דומה כי דברי אימו עמדו לנגד עיניו עד יומו האחרון.
הרבה עמל, טורח ומאמצים השקיע ז’בוטינסקי בהקמת הגדוד, הוא כתב אין סוף מכתבים, תזכירים ומאמרים על העניין, ונפגש עם קהלים עם שרים, עם חברי פרלמנט, עם עיתונאים – ועם מי לא? – ובסופו של דבר היה הגדוד לעובדה. בפעם הראשונה מאז ימי בר-כוכבא, הוקם – אמנם בצבא זר – גדוד יהודי עם סמלים יהודים
פרופ’ בנימין אקצין, שהקים את המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועיצב את לימודי המשפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו וגם כיהן כדיקן פקולטה זו כמה פעמים, וכן היה ממעצבי האוניברסיטה בחיפה, ובמשך השנים העמיד דורות של דיפלומטים, מדעני מדינה ומשפטים, כותב כי על הספר “מגילת הגדוד”, שבו תיאר ז’בוטינסקי בין השאר את מאבקיו למען הקמת הגדוד, הוא ממליץ ללא היסוס “כעל ספר חובה לכל צעיר ישראלי הרוצה להתכונן לשירות דיפלומטי.”
בסוף “מגילת הגדוד” פונה ז’בוטינסקי כאילו לכל אחד מיוצאי הגדול בגוף שני וכותב:
“אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים; ושם…בעיתון תקרא בו בשורות טובות על חיי חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית – על בתי מלאכה וקתדראות, על שדות חריש ותיאטראות ואולי גם על צירים וּוָזִירָים (=שָׂרים) ושקוע תשקע בהרהורים…התעורר אז וקום, גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי – מלאכתך שלך”.
רב-אלוף יעקב דורי שירת בגדוד העברי ואחר כך ב”הגנה” ובצה”ל. ב”הגנה” ובצה”ל – כראש המטה הכללי הראשון. אלה דבריו על הגדוד העברי ותרומתו לרוח הצבאיות היהודית בארץ-ישראל: “ה’הגנה’ במטרותיה ובאישיותה הייתה המשך היסטורי רצוף לגדודים העברים… (אלה) הורישו ל’הגנה’ סגל נכבד של הנהגה, פיקוד והדרכה, אשר עיצב את דמותה, חיזק את שורותיה למשמעת לאומית וצבאית, והדריך את חבריה בלוחמה ובידע צבאי והביאה בסוף הדרך לשמש הלוז שממנו צמח ועלה צבא ההגנה לישראל”
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר