חשבו על התסריט הבא:
הממשלה מחליטה לעצור ללא משפט מאות צעירים החשודים בהשתייכות להתארגנות בלתי חוקית. מחשש שינסו לברוח, היא מעדיפה להעבירם למדינה שלישית שתסכים לקבלם. נמצאת מדינה כזו באפריקה, והעצירים מועברים אליה.
נציגי העצורים פונים לבג”צ על מנת שיעצור את הגירוש ויורה על החזרת העצורים לארץ (כזכור מדובר במעצר מנהלי, לא במעצר לפני משפט או מאסר אחרי הרשעה בביצוע פשע כלשהו).
בג”צ מותח ביקורת על המדינה, אבל מקבל את עמדתה ודוחה את העתירה.
בוודאי ניחשתם שלא מדובר בממשלת ישראל, ובמעצרם של פעילי טרור ערבים. המאורעות המתוארים התרחשו השבוע לפני 73 שנים. בתאריך 19.10.1944, גרשו הבריטים, בהפתעה וללא התראה, 251 מאסירי המחתרות אצ”ל ולח”י מבית המעצר בלטרון, למחנות מעצר באפריקה. בהמשך גורשו מאות עצירים נוספים, ובסה”כ גורשו 439 איש. מערכת המשפט, ומשרד החוץ הבריטי, לא אהבו את הפתרון של ממשלת המנדט, אולם אפשרו לה לבצע את ההגליה הזו.
היום יש מאות עצורים מנהליים ביו”ש, על בסיס מידע מודיעיני שבכוונתם לעשות פעולות טרור. הם מוחזקים ללא משפט, באופן שארגוני זכויות אדם מגדירים כלא חוקיים. האמנם ממשלת ישראל עושה לערבים ביו”ש את מה שממשלת המנדט עשתה ליהודים בפלסטינה-א”י?
ראשית, לוחמי המחתרות שלנו נלחמו בראש ובראשונה על הקמת המדינה היהודית – מדינה שהובטחה על ידי הצהרת בלפור וחבר הלאומים (באותה עת עדיין לא קם האו”ם, אשר גם הוא הבטיח בשלב מאוחר יותר את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל). לשם כך, מרבית הפעילות כוונה נגד חיילי ופקידי שלטון המנדט, ולא נגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת. נכון, היו גם פעולות נגד הערבים, אולם הללו היו כתגובה לזוועות שבוצעו על ידי המון ערבי שהוסת על ידי מנהיגיו נגד היהודים – פרעות שאין להן אח ורע מהצד היהודי-ישראלי בכל שנות הסכסוך.
ארגוני הטרור הערבי, לעומת זאת, חרטו על דגלם את השמדת מדינת ישראל, על כל היהודים המתגוררים בה, והשמדת כל היהודים על פני הגלובוס (ראו למשל את אמנת החמאס). הם לא לוחמים למען הקמת מדינה – הרי זו הוצעה להם פעמים רבות, הן בתקופת המנדט הבריטי והן על ידי ראשי ממשלת ישראל בתקופות שונות. התשובה תמיד הייתה שלילית. לכן, אין מקום להשוות בין לוחמי המחתרות, שהיו לוחמי חופש אמיתיים, לבין הטרוריסטים הערבים שמטרתם היא החזרת “הכבוד הערבי האבוד” ושחרור ארץ ישראל מה”אימפריאליזם המערבי” על פי הגדרתם.
שנית, ממשלת ישראל באמצעות מנגנוני הביטחון שלה אכן משתמשת בכלי של מעצר מנהלי. זהו כלי לגיטימי אשר טבוע בתקנות שעת חירום – מדינת ישראל ירשה את התקנות מממשלת המנדט, ותקנות דומות קיימות בכל רחבי העולם. אולם, עם השנים נערכו שינויים מרחיקי לכת בנושא המעצרים. הביקורת השיפוטית היום רחבה מבעבר. הארכת תקופת המעצר המנהלי מחייבת אישור שופט. השופט בוחן את חומר הראיות ופוסק האם ניתן להמשיך את המעצר. מנגנון זה לא היה קיים בתקופת המנדט.
שלישית, מעניין לגלות שבית הדין המנדטורי לא עסק באיזון בין זכויות, אלא עסק בחוקיות הפעולה של ממשלת המנדט, והגיע למסקנה שהיא חוקית. אינני מקל ראש בצורך של בית המשפט לאזן בין זכויות חוקתיות. כל אזרח וכל אדם רוצה להיות מוגן מפני שרירות הלב של השלטון. אולם צורך זה של בית המשפט לא יכול להיות בלתי מוגבל. הממשלה, אגב, הייתה שמחה מאוד אם בית המשפט היה מאפשר היום גירוש לאפריקה באותה קלות בה אישר בית המשפט המנדטורי את הגירוש. המסתננים אשר גודשים את דרום תל אביב, כולם יוצאי אפריקה, בוודאי מאושרים לגלות שבית המשפט הישראלי עסוק באיזון בין זכויות יותר והוא רחום וחנון יותר מזה הבריטי…
ואם עלתה בדעתו של מישהו או מישהי המחשבה שמא ממד הזמן הוא המשפיע, ושבית דין בריטי היום היה פוסק אחרת, חשבו שוב. במסגרת “המלחמה בטרור” שהכריזו הבריטים בשנת 2001, הם נוקטים גם היום יד קשה נגד החשודים בפעילות בלתי חוקית המסכנת את השלטון, כולל שלילת אזרחות וגירוש של מוסלמים הנחשדים במעורבות בארגוני הטרור האיסלמי.
אז מהי המסקנה?
לדעתי ההשוואה בין האצ”ל והלח”י לבין ארגוני הטרור הערבים היא דמגוגיה לשמה. תפיסת העולם של הארגונים הללו היא פשוט הפוכה. נכונה גם הקביעה שהשמירה על זכויות האדם, גם של החשודים בטרור, רבה יותר היום ביחס לעבר, ולא רק מטעם בית המשפט. גם המחוקק וגם הרשות המבצעת שותפים לכך. מדינת ישראל היא פשוט דמוקרטית יותר מממשלת המנדט הבריטי.
ובאשר ללוחמים הגולים באפריקה, סופו של הסיפור הוא מרגש. בוקר ה-12 ביולי 1948 נסתיימה גלות אפריקה, כאשר ספינת הגירוש הבריטית “אושן ויגור” ועליה 262 גולים, הגיעה למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. לקראת הגולים יצאה מנמל תל-אביב ספינה של חיל-הים, ורב החובל מילה ברנר קידם אותם במילים הבאות:
“כאן רב החובל של אניית חיל-הים, ברוכים הבאים! נשלחנו לקדם בברכה את הגולים השבים למולדת. מעתה הנכם אזרחים חופשים של מדינת ישראל”.
הכותב הוא חבר מרכז הליכוד, מייסד ויו”ר עמותת “עוז – תנועה לאומית ציונית”
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר