כבר 64 שנים שאנחנו נאבקים בינינו, עד שלפעמים אנחנו שוכחים את הדברים החשובים באמת. ועוד כמה מילים על יום הזיכרון, גבורה והאנשים הפשוטים.
סיפור יפה סיפר הרב שלמה דב רוזן בבית הכנסת בשבת, על אדמו”ר זקן אחד שלרוב לא ביקש מתלמידיו כלום, עד שיום אחד ביקש מאחד התלמידים שיביא לו כוס מים. התלמיד קם בהתלהבות לשרת את רבו ורץ והביא לו כוס מים. הרב עצר את התלמיד ושאל אותו, “רגע אחד, כשקמת עכשיו כולך בהתלהבות להביא לי כוס מים, על מה חשבת?”, “על קיום מצוות שימוש תלמידי חכמים, כמובן,” ענה התלמיד. “כמה חבל,” אמר לו הרב, “שהלכת בכוונה של שימוש תלמידי חכמים, שהיא לכל היותר מצווה דרבנן, במקום לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך, שהיא מצווה מדאורייתא, ובוודאי שהיא חשובה יותר”.
הרב רוזן כיוון את ביקורתו, באמצעות הסיפור, כלפי הציבור הדתי. אנחנו מקדשים ערכים מסויימים, לעיתים עד כדי כך, שאנחנו שוכחים את המהות היותר חשובה. יש, למשל, מי שקידשו כל כך את ערך “יישוב הארץ”, עד ששכחו מ”ואהבת לרעך כמוך”. יש מי שהעלו את סא”ל שלום אייזנר למדרגה כל כך חשובה, כקצין בצבא ההגנה לישראל, שגם הוא, בתפיסות מסוימות בעל קדושה משלו, עד שמעשיו של הקצין אינם יכולים להיות נתונים לביקורת. מדובר בערכים חשובים, אבל אם ערך אחד רומס את השני, אז יש כאן בעיה.
אבל נדמה שזהו סינדרום שכולנו חולים בו, ולא רק הציבור הדתי. אפשר לראות זאת בחלקים מהציבור החרדי שקידשו את ערך הצניעות מעל לכל ערך אחר כמעט. אפשר לראות זאת בקרב השמאל הקיצוני, שמרוב שהם עסוקים בקידוש ערך ה”אנטי-התנחלויות” איבדו את הכיוון המקורי ואת הסיבה להתנגדות. השלום כבר מזמן לא באופק, והטפל- פינוי ההתנחלויות, נהיה לעיקר. אפשר לראות זאת גם בקרב ימנים. אחרת, קשה להסביר איך הם כיוונו את חיצי האשמה בדבר השחתת האנדרטאות בבקעת הירדן ובגבעת התחמושת כלפי פעילי שמאל קיצוני, כשלפי הטקסטים שרוססו עליהם, ברור לכל בר-דעת, שמדובר באנשי “נטורי קרתא” ולא באנשי שמאל. המלחמה בארגוני השמאל הופכת לעיקר, על חשבון אידיאולוגיה ימנית. כולנו חוטאים בזה. מאבקים פוליטיים בין קבוצות בעם שנמשכים מאז שאני זוכר משהו על פוליטיקה ועוד לפני, עייפו אותנו ושכחנו על מה בעצם המאבק היה מלכתחילה. נמשכנו לויכוחי הצד והדברים החשובים באמת עברו להיות בצד. אולי כדאי שניזכר על מה בכלל התווכחנו.
***
מערכון ידוע של מונטי פיית’ון מציג סיטואציה שבה חייל (אריק איידול) מגיע למפקדו (גרהם צ’פמן) ומבקש לעזוב את הצבא. כאשר המפקד שואל מדוע, החייל עונה שהוא גילה שיש בצבא אנשים עם רובים וטנקים ואפילו רימונים ומקלעים ומישהו עלול להיפצע או חלילה, ליהרג. המפקד שואל אותו, בשביל מה הוא הצטרף לצבא, אם כן? החייל עונה שהוא הגיע בשביל סקי-המים והנסיעות ברחבי העולם. כשהמפקד שואל אותו האם הוא פציפיסט, הוא עונה ש”לא אדוני, אני פחדן”.
כולנו מתגייסים לצה”ל במטרה לצאת ממנו בחיים. לרובנו ברור שלא הגענו לקייטנה שבה עושים סקי-מים, אך הרעיון של הפיכה לחלל צה”ל גם הוא איננו משהו מוחשי שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל.
אנו נוטים לחשוב על חללי צה”ל כעל גיבורים, כמו רועי קליין ז”ל, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו במלחמת לבנון השנייה. רועי קיבל החלטה מודעת והקריב את חייו למען אחרים ברגע הירואי אחד. אך בהרבה מהמקרים, מדובר באנשים פשוטים, כמוני וכמוכם, שתכננו לחזור הביתה בסופו של יום למשפחות שלהם, ובוודאי שגם רועי קליין תכנן, בתחילת היום, לחזור לביתו. כשאנו מתייחדים עם זכר הנופלים, אנחנו זוכרים לא רק גיבורים, אלא אנשים.
יהי זכרם ברוך.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר