על טעויות בשיטת לימוד הנהיגה משלמים

אפתח בגילוי נאות- בשבוע שעבר עברתי טסט. לא הטסט שהרכב עובר פעם בשנה, אלא הטסט שכל נהג חדש צריך לעשות על מנת לקבל את הרישיון. לא, אני לא בן 18. בתור בן בכור, שם נרדף ל’שפן הנסיונות’ של כל משפחה ממוצעת, כשהייתי בן 17, הוריי לא ששו לשים את רכבם ואת חיי באותה סלסלה, ולא רצו לממן את לימודי הנהיגה שלי (ואולי בצדק?). אחותי הקטנה, לעומת זאת, שהיא האדם האחראי והרציני ביותר בעולם, לא נתקלה באותה בעיה ונוהגת כבר שנים. סאגת לימודי הנהיגה שלי נמשכה על פני קרוב לעשור, כשנעתי לסירוגין בין תקופות שבהן היה לי זמן אך לא היה לי כסף, לבין תקופות שבהן היה לי כסף אך לא הזמן כדי ללמוד. לאחרונה הצלחתי סוף סוף לחבר בין השניים- זמן וכסף ועכשיו גם לי יש רשיון לנהוג בנשק הקטלני הנקרא מכונית, לאחר טסט רביעי (שכן ידוע, שכל הקוּלים עוברים בטסט רביעי, כך אמרו לי לאחר הטסט הקודם, וזה אחרי שאמרו את אותו הדבר על הטסט השלישי).

למי שהוציא רישיון בגיל 17 וכבר הספיק לשכוח איך זה עובד, הנה תזכורת:

ניתן להתחיל ללמוד נהיגה כיום כבר בגיל הלא-בשל של 16 וחצי, וניתן לגשת לטסט בגיל 17. אם את/ה לומד/ת לנהוג על קטנוע עד 50 סמ”ק, אפשר להתחיל ללמוד כבר בגיל 15, ובגיל 16 להיות עם רישיון להרוג וליהרג. על מנת לגשת לטסט על רכב פרטי, יש להבחן קודם במבחן התיאוריה, שהוא מבחן אמריקאי די דבילי בנושא חוקי התנועה, שאת רובו ניתן לפתור באמצעות היגיון בריא ופסילת תשובות לא-הגיוניות-בעליל, מבלי ללמוד אליו כלל. ניתן לצבור עד 3 טעויות מתוך 30 שאלות במבחן התיאוריה. בנוסף לכך, על לומד הנהיגה ללמוד מינימום של 28 שיעורי נהיגה מעשית אצל מורה נהיגה, שכשהתחלתי את לימודיי גבה 80 ש”ח לשיעור בן 40 דקות, וכיום המחיר הנפוץ הוא 120 ש”ח עבור התענוג. תלמיד שמרגיש מוכן מספיק לגשת לטסט, עובר קודם ‘טסט פנימי’ על ידי מורה נהיגה אחר (לרוב, ראש בית הספר), שמחווה את דעתו על מוכנותו של התלמיד לעבור את הטסט האמיתי. תלמיד שעבר טסט מקבל את רשיונו ‘על תנאי’ למשך שנתיים, שבהם הוא נחשב “נהג חדש”. בתוך השנתיים האלה, כל עבירת תנועה, קטנה ככל שתהיה, עלולה לפסול את רשיונו. בנוסף לכך, במשך שלושת החודשים הראשונים לקבלת הרישיון, הנהג החדש מחויב לנהוג עם מלווה. מלווה יהיה מי שמלאו לו 24 שנים והוא בעל רשיון נהיגה במשך 5 שנים, או מי שמעל גיל 30 והוא בעל רשיון 3 שנים. נהג חדש מתחת לגיל 21 אינו רשאי להסיע יותר מ-2 נוסעים, כל עוד אין איתו מלווה.

עד כאן העובדות. הבעיה בשיטה היא, שכדי להוציא רישיון, נדרשים לתלמיד מצטיין שלומד רק 28 שיעורים, 3360 ש”ח על השיעורים, ועוד כ1000 ש”ח על האגרות והתשלומים השונים הכרוכים בטסט ובהוצאת הרישיון עצמו. רוב בני ה17 שיצא לי להכיר לא מחזיקים בסכומים כאלה, ולא תמיד ההורים מסייעים. התוצאה היא שתלמיד יעדיף לקחת את המינימום ההכרחי של שיעורים לפני שהוא ניגש לטסט, כי הוא פשוט לא יכול לממן לעצמו זמן תרגול נוסף כדי לשפר את כישורי הנהיגה שלו. כך נוצר מצב שתלמידים ניגשים לטסט כשהם פחות בשלים ממה שהיו יכולים להיות ועוברים את הטסט ‘על הקשקש’.

אבל גם למורי הנהיגה יש אינטרס שלילי להצלחת התלמידים- התלמידים הם ה’פרה החולבת’, הם ביצת הזהב שלהם. תלמיד שלומד נהיגה מניב 120 ש”ח בכל שיעור. תלמיד שעבר את הטסט כבר לא מניב למורה כלום. מערכת כזאת תיצור בהכרח מורי נהיגה שילמדו את תלמידיהם פחות טוב ממה שהיו יכולים, כדי להחזיק את התלמידים אצלם.

מה שאני אומר נשמע כמו האשמה חמורה, וזו לא הכוונה. אני בטוח שהמורים שלמדתי אצלם היו בעלי כוונות טהורות- אבל- אם נניח רציונליות, הרי ששני התמריצים שציינתי לעיל פועלים באופן כזה או אחר על כל הנוגעים בדבר, בין אם באופן מודע ובין אם שלא במודע, ומביאים לכך שהנהגים הצעירים היוצאים לכביש אינם מוכנים דיים, ולראיה, מעורבותם הגבוהה של נהגים חדשים בתאונות דרכים.

*

השיטה האמריקאית- ביטול המניע הכספי

השיטה הנהוגה בניו-יורק מכילה יתרונות רבים על פני השיטה הישראלית, בראשם ניתוק המניע הכספי מנושא הנהיגה. השיטה האמריקאית הנהוגה בניו-יורק פועלת כך:

תלמיד המבקש ללמוד נהיגה מחויב קודם כל במבחן בכתב (המקביל למבחן התיאוריה בישראל). מי שעבר את המבחן המילולי, רשאי להוציא “Learner’s permit”, דהיינו, רישיון לומד (להלן LP). ה-LP תקף למשך 5 שנים, והוא מעניק לתלמיד מעמד דומה לזה של נהג חדש בישראל בתקופת המלווה. במשך תקופת ה-LP, התלמיד מחויב לנהוג אך ורק עם מלווה שמלאו לו 21 שנים ושיש ברשותו רשיון נהיגה. אסור לו לנהוג באזורי הטסטים, בתוך פארקים, על גשרים ובמנהרות וכן במספר כבישים ראשיים ספציפיים. המלווה מחויב למלא טופס המפרט את מספר השעות בהם תרגלו יחד את הנהיגה, כאשר ישנה דרישת מינימום של 50 שעות נהיגה, מתוכם 15 שעות של נהיגת לילה והמלצה ל-10 שעות של נהיגה בשעות עומס.

התלמיד מחויב גם בקורס בן 5 שעות, שממה שהצלחתי להבין, הינו תיאורטי (לא נהיגה מעשית), שרק לאחריו הוא רשאי לגשת לטסט. ישנה גם המלצה לקחת שיעורי נהיגה מעשיים אצל מורה מקצועי, אך אין חובה לכך. תלמיד שעבר טסט, מקבל רישיון נהיגה, כאשר ישנה שיטת ניקוד קפדנית (למשל, נהג שנתפס 3 פעמים בעבירות מהירות בתוך 18 חודשים, רשיונו נפסל).

ניסיתי לאתר נתונים אודות מספר הרוגים בתאונות הדרכים, והצלחתי למצוא את הנתון עבור שנת 2007- 1317 הרוגים במדינת ניו יורק. אוכלוסיית ניו יורק ב2009 מנתה כ-19.2 מליון נפש. לשם השוואה, בשנת 2007 נהרגו בישראל 401 בני אדם בתאונות דרכים (עפ”י נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים), ואוכלוסיית ישראל מנתה 7.4 מליון תושבים בסוף 2008. המתמטיקה מראה ששיעור ההרוגים באוכלוסייה מעט גבוה יותר בניו-יורק מאשר בישראל (מישהו אמר צרת רבים?).

בכל אופן, לא נצליח למצוא קשר סיבתי בין אחוז ההרוגים בתאונות לבין שיטת הלימוד, אלא רק קשר סטטיסטי במקרה הטוב, שכן יש הרבה מאוד נתונים אחרים שמשפיעים על התוצאות- הבדלים תרבותיים, הבדלים בחוקי התנועה, איכות הכבישים, אספקטים חינוכיים, מידת האכיפה ונוכחות משטרתית בכבישים ועוד.

גם לשיטה הניו-יורקית יש חסרונות.

תלמיד נהיגה נוהג ברכב פרטי רגיל, שבו אין למלווה שום אפשרות לשלוט ברכב, בשונה משיעורי נהיגה בישראל, בהם למורה יש סט דוושות משלו המאפשר לו שליטה בבלבמים ובגז.

הדרישות הנמוכות מהמלווה מאפשרות לכל אחד כמעט ללוות לומדים, וייתכן מצב שבו נהג כמעט חדש עם עבר של עבירות תנועה מלמד תלמיד ומנציח נהיגה גרועה.

היתרון הגדול הוא, שהתלמיד יכול לקבל זמן תרגול בלתי מוגבל, ללא תלות ביכולתו הכלכלית, כך שכשהוא ניגש לטסט, הוא מגיע עם ניסיון, בטחון ושליטה גבוהה ברכב.

*

הצעה לדרך ביניים

ברצוני להציע דרך ביניים, המשלבת את היתרונות של שתי השיטות- היא מנתקת את הקשר בין הלמידה למניעים כלכליים מחד, אבל שומרת על דרישות מינימום מלומדי נהיגה צעירים.

כתנאי ראשון, על התלמיד לעבור קורס ומבחן תיאוריה. כיום, קורס התיאוריה מועבר כבר בחלק מבתי הספר בתוך מערכת השעות. רצוי גם שמבחן התיאוריה יהיה ברמה מספיק גבוהה, כדי לפסול את מי שאינו מוכן לעלות על הכביש.

בשלב השני, כל תלמיד יהיה מחויב במספר מינימום של שיעורי נהיגה- זה יכול להיות 28, אבל לדעתי זה גם יכול להיות פחות. מטרת השיעורים להקנות לתלמיד שליטה בסיסית ברכב והכשרה מצד איש מקצוע.

בשלב השלישי, התלמיד יקבל “רשיון לומד”, בדומה לשיטה הניו-יורקית. רשיון הלומד יהיה תקף לשנתיים, שבסופם (או לפני כן) על הלומד לעבור מבחן נהיגה מעשי, או להבחן שוב במבחן התיאוריה ולחזור על השיעורים עם המורה. המלווה יהיה מי שמלאו לו 24 שנים והוא בעל רשיון נהיגה מעל 5 שנים (כמו המצב הקיים), וללא היסטוריה של עבירות תנועה מעל למספר נקודות מסוים. לומד הנהיגה לא יהיה רשאי להסיע נוסעים אחרים, וניתן גם להגביל את כניסתו לכבישים מסויימים.

*

לסיכום, מורי הנהיגה לא ישמחו, אבל השיטה הקיימת מפילה בנו חללים- חייבים לנתק את הקשר בין כסף לאיכות הנהיגה. שר התחבורה- לתשומת לבך.

נהיגה בטוחה!