להלן תמצית דבריו של ד”ר אפרים אבן, יו”ר ברית חיילי האצ”ל, באירוע שנערך באודיטוריום של הכנסת ביום כ”ג באדר ב’ תשע”א (29 במארס 2011) לציון שנת המאה להולדת דוד רזיאל ז”ל, המפקד הראשי של האצ”ל.
כמו הרצל ונורדאו, רבותיו הגדולים, היה גם זאב ז’בוטינסקי איש הציונות המדינית.
ואף כי הרצל חלם על “דור של יהודים נפלאים (ש)יצמח מן האדמה” ועל כי “שוב יקומו המכבים”, ונורדאו הכניס לאוצר המונחים הציוני את “יהדות השרירים” ותיאר את בר-כוכבא כ”גיבור שסירב לדעת תבוסה” וכ”התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת נשק”, אין לומר כי הרצל ונורדאו היו גם אנשי הציונות הצבאית.
כמו הגנראל הפרוסי פון-קלאוזביץ שקבע כי אין המלחמה “אלא המשך המדיניות בצורות אחרות”, הגיע ז’בוטינסקי למסקנה בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת כי יש לשאוף גם לציונות צבאית, החייבת לבוא במקביל לציונות המדינית.
במאמרו “על האח (האל”ף בי”ת החדש)”, שראה אור בשנת 1931, ותוך שהוא מזכיר את יעדי האסכולות האחרות בציונות דאז, קבע ז’בוטינסקי כי “חשוב הוא לחרוש, חשוב הוא ליצר, חשוב הוא לדבר עברית, אך לצערנו חשוב עוד יותר לדעת לירות”, מפני “שמכל התנאים להתחדשות מדינית, הידיעה לירות היא, לצערנו, התנאי החשוב ביותר”. לפיכך קרא לבני הנוער היהודי: “צעירים, לימדו לירות!”.
באישיותו ובמעשיו גילם דוד רזיאל את הציונות הצבאית.
מעניין כי גם מנחם בגין הלך בדרך זו. בנאומו בכינוס העולמי השלישי של בית”ר שנערך בוורשה בספטמבר 1938, חודשים אחדים אחר העלאתו לגרדום של שלמה בן-יוסף, פחות משנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ויותר מחמש שנים לפני שמונה למפקד הראשי של האצ”ל, אמר בגין:
“התנועה הלאומית של ישראל החלה מ’ציונות מעשית’. אחרי כן באה הציונות הפוליטית, ועכשיו אנו על מפתן ‘הציונות הצבאית’. המזיגה תבוא אחר כך בין הציונות הצבאית והציונות המדינית”.
רזיאל היה ממציבי דלתיה וממרחיבי גבוליה של הצבאיות היהודית בדור התחיה. הוא לימד את בני יהודה קשת, העמיד תלמידים הרבה, ולימד את ידיהם לקרב ואת אצבעותיהם למלחמה. יחד עם מיפקדתו התכונן לקרב שֶׁכֵּן “גורל העם העברי יוכרע בכוח הנשק העברי על אדמת המולדת”.
מעניינים הדברים שכתב רזיאל לאחר העלאתו לגרדום של שלמה בן-יוסף בל’ בסיוון תרצ”ח:-
“החיים כשהם לעצמם אינם הנכס היקר ביותר בחיים. יקרים מהם הרבה הוויה לאומית,חירות לאומית, כבוד לאומי. ואם הניצחון מחייב קרבות, ואם הקרב תובע קרבנות – יהי להם אשר להם”.
עם אברהם שטרן, לימים מחולל לח”י, חיבר רזיאל את הספר “האקדח” בן 240 העמודים, שהיה הראשון מסוגו בספרות העברית. לא היו אז ספרים אחרים בעברית ללימוד נשק, ולפיכך השתמשו אז גם חברי ה”הגנה” בספר זה.
לבדו חיבר רזיאל גם את “תרגילי הסדר המכונס והמרווח”, ספר בן 284 עמודים, שראה אור תחת הכינוי י’ גוש-חלב”.
אליהו לנקין מעיד כי בימי רזיאל “נעשה האצ”ל גורם פוליטי ראשון במעלה בזירת ארץ-ישראל, וחוגים שונים התחילו להתעניין בו. נפתחו אפשרויות למו”מ עם גורמי חוץ. הסכם ראשון נעשה עם ממשלת פולין , שבֶּק היה שר החוץ שלה ורידז’-סמיגלי – ראש צבאה….המיוחד שבו היה בכך שכאן הופיעו יהודים כנציגי כוח צבאי ששמו כבר ידוע ובסיס המו”מ היה: ‘תן לי ואתן לך’ – זהו הבסיס שעליו מתנהל כל משא ומתן פוליטי…אמנם האפשרויות של שני הגורמים לא היו שוות , ולכן יכלו נציגינו רק להבטיח הבטחות לעתיד – תמורת עזרה מיידית מצד פולין”.
ה”פילוסופיה הביטחונית” של רזיאל השפיעה בשעתה על חוגים רחבים וגם כיום רבה השפעתה. ראויה לציון העובדה כי ראשי ארגון ה”הגנה” בשעתם העריכו מאוד את רזיאל. בנימין אליאב (לובוצקי) מעיד כי אליהו גולומב, המפקד הבלתי מוכתר של ה”הגנה”, חיבב והעריך אותו. יצחק שדה, מהמפקדים הבכירים ביותר ב”הגנה”, פרסם לאחר נפילת רזיאל ב”דבר” מיום 3 ביוני 1941 מודעת אבל זו: “על קברו של רזיאל עומד דום יצחק שדה”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר