מדינת ישראל חיה מזה 61 שנים תחת איומים קיומיים שונים ומשונים בלתי פוסקים ומכל הסוגים, ואין צורך להרחיב על כך. כולנו מודעים היטב לבעיות הבטחוניות עם שכנינו מקרוב ומרחוק. אנחנו גם שומעים ללא הרף, בעיקר מהשמאל, על “הבעיה הדמוגראפית” שעלולה למוטט את מדינת ישראל כמדינה יהודית. כשהשמאל מדבר על הבעיה הדמוגראפית, הוא מתכוון כמובן לנוכחותם של כ-4 מיליוני ערבים בין הים לירדן, בשטח ארץ ישראל המערבית.
אומנם אנשי ימין לא מזלזלים בבעיה הזו, אך יש להעמיד אותה בפרופורציות הנכונות. רצועת עזה איננה יותר, לצערנו, תחת שלטון ישראל עם 1.3 מיליוני הערבים שבה, וגם בקרב ערביי ישראל וערביי יו”ש, הפריון יורד בהתמדה, עד כדי כך שעם המגמה הנוכחית תימשך, והיא תמשך עם לא נגדיל שוב את קצבאות הילדים, הפריון היהודי והערבי בתחומי מדינת ישראל אמורים להשתוות בתוך כעשור שנים, מה שיוביל להתייצבות באחוז הערבים בקרב אוכלוסיית המדינה. גם אצל ערביי יו”ש, נקודת האיזון עם הפריון היהודי צפויה להגיע, אם כי מאוחר יותר. בלאו הכי, הם לא צפויים לקבל אזרחות ולהצביע פה. עם הזמן, אפשר לקוות שכאשר המאזן הדמוגראפי יתייצב, כך גם היחסים בין היהודים לערבים ישתפרו.
אם כן, האם הכל טוב ויפה במאזן הדמוגראפי הכללי במדינת ישראל ואנחנו יכולים להיות רגועים ושלווים? לצערנו, האמת היא שלא, אך לא בהכרח בגלל הערבים ואפילו לא בגלל העולים הלא-יהודיים מחבר העמים, אלא בעיקר בגלל קבוצת אוכלוסייה רביעית, העובדים הזרים. הבעיה התחילה בשנת 1989, כתוצאה מהאינתיפאדה. באותם ימים, הסגרים התדירים הפכו את הגעתם לעבודה של העובדים הערבים היומיים לכמעט בלתי אפשרית, מה שגרם נזקים כבדים למעסיקיהם היהודיים. כתוצאה מהלחץ שאלו הפעילו על הממשלה בראשות יצחק שמיר, הותרה לראשונה כניסתם לארץ של עובדים זרים, שבאו להחליף את הפועלים הערבים. התופעה גדלה בצורה מהירה מאוד. אם בשנת 1990 שהו בישראל רק כ-16,000 מהגרי עבודה כאשר 25% מהם לא חוקיים, לפי הלמ”ס כבר בשנת 2001 נאמד מספרם בכ-240,000 (פי 15!), כאשר למעלה מ-60% מהם לא חוקיים. ממשלת שרון ראתה בנושא הזה בעיה לאומית מהמדרגה הראשונה ונעשו מאמצים רבים על מנת לצמצם את היקף התופעה. אכן, בשנים 2003-2005, מספר העובדים הזרים ירד בצורה ניכרת, עד שהתייצב. לאחרונה, בעקבות עלייה מחודשת במספר העובדים הזרים לכ-220,000 אנשים, כ-3% מהאוכלוסייה, ובתוכם כמעט 50% בלתי חוקיים , חידשה הממשלה את המאמץ לצמצום מספרם, על ידי קיצוץ מספר אשרות עבודה וגירוש העובדים הבלתי-חוקיים.
כתוצאה מאותו מאמץ ממשלתי מחודש, אנחנו נמצאים בעצומה של מערכה ציבורית חשובה מאין כמותה וכדאי שנעמוד על טיבה. ראוי להקדים ולהזכיד, וזה מתאים לפרשת השבוע, פרשת בראשית, שהקב”ה ברא את האנושות כולה מאב אחד, אדם הראשון, כדי שאף אחד לא יוכל להתפאר מ”הייחוס” שלו, היות שכל בני המין האנושי באים מאדם אחד. על כן ברור שאין ח”ו מקום לגזענות מכל סוג שהיא ומה שעומד על הפרק בפרשייה הזו הוא הצביון הלאומי, הדתי והתרבותי של מדינת ישראל, ולא שנאת זרים, גזענות ומרעין בישין דומים אחרים.
הבא נתבונן בתופעה מוזרה: אותם אנשים מקרב השמאל שדוחפים הכי הרבה ל-“הפרדות” מהערבים בטענה שאנחנו עלולים לאבד את הרוב היהודי מצד אחד ובהגנה על “שלטון החוק”, כביכול, בצד השני, נמצאים כיום בקדמת החזית להשארת גויים גמורים מפרי חוק בתחומי המדינה היהודית והפיכתם לאזרחים. מבלי להכנס לפסיכולוגיה של אותם אנשי שמאל, אפשר להגיד בביטחון שמטרתם ברורה. השמאל, ה”אליטות” בעיני עצמן, איבדו מזמן את הרוב הדמוקראטי בעם. למעשה, הימין זכה לכמעט 60% מהקולות בקרב היהודים בבחירות האחרונות, רוב עצום שאין לו תקדים כמעט בשום מקום בעולם.
מפלגות השמאל הקלאסי התרסקו לגמרי. מעוזות הכח האחרונים של השמאל נמצאים במקומות שאין בהם פלורליזם אמיתי וייצוגיות הוגנת, כלומר בתקשורת ובמערכת המשפט (מה שמסביר המלחמה שעושים עכשיו לשר המשפטים יעקב נאמן בעניין הסמכויות של היועץ המשפטי לממשלה), אך גם שם חל תהליך איטי של כרסום כוחם. בזמנו, אותם גורמים תלו תקוות גדולות בציבור עולי חבר העמים, ובעיקר בגויים שבהם, אך למגינת ליבם, גם אוכלוסייה זו התגלתה כלאומית מאוד ומעוניינת לשמור על מדינה ישראל כמדינת יהודית חזקה. לאור כל העובדות האלו ומתוך ייאוש מהמצב שבו הם רואים את המדינה נשמטת מידיהם, הם החליטו לקדם את הדילול של האוסלוסייה היהודית במדינה על ידי הפיכת העובדים הזרים לאזחרים, שמן הסתם יירצו לקדם “שוויון”, “זכויות האדם”, “חילוניות”, “מדינת כל אזחיה” ומושגים דומים, פרי האידאולוגיה השמאלנית. בוודאי שעתיד יו”ש, ירושלים והמדינה היהודית לא תעמוד בראש סדר העדיפויות שלהם. בקיצור, ברור לכל מי שעיניו בראשו שהמאבק המתוקשר מאוד להשארת ילדי העובדים הזרים הבלתי חוקיים, מאבק שמובל בשדה הפוליטי על ידי “מרץ” וגורמים מסויימים במפלגת ה”עבודה”, הינו צעד ראשון ליישום התוכנית הזו.
הרי לאותם עובדים זרים בלתי-חוקיים אין אישור שהייה בארץ והם נמצאים פה כנגד החוק. על איזה טיעון בדיוק מבססים את הרצון להשאיר אותם פה? שהילדים שלהם גדלו פה מספר שנים והלכו לבית הספר? אז מה? מיליוני ילדים מהגרים ממקום למקום כל שנה בעולם, כולל בתוך העולם המתועש, ולא ידוע לי על טרגדיה גדולה כל כך. ילדים יכולים להתאקלם מהר לכל מקום חדש, הם ילמדו שפה חדשה בתוך חודשים ספורים ויעשו חברים חדשים. שליחתם בחזרה לארץ מולדתם אינה עוול בכלל וגם אם נגרמת להם עוגמת נפש מסויימת, וזה אכן מצער, מי אחראי על כך אם לא הוריהם שגרים פה כנגד החוק מתוך ידיעה ברורה שהם עלולים להיות מגורשים בכל רגע? ומי בדיוק מתקומם נגד השימוש הציני שאותם אנשים עושים בילדיהם על מנת לקדם את עניניהם?
ברור גם לכולם שהבעיה אינה מסתיימת באותם 1,200 ילדים. עם זו הייתה בעיה נקודתית אכן היה (אולי) מקום להתחשבות מסויימת, אך עם נגלה חולשה עכשיו וסכר הגירת הגויים לארץ ייפרץ, כל העולם יידע על זה מיד ונוצף מריבבות מהגרים מכל מיני מקומות בעולם שינסו את מזלם פה, משום שהם יידעו שיש להם סיכוי להתקבל עם רק יצליחו להשאר פה מספיק זמן, גם כנגד החוק, ולהקים פה משפחה. כך בדיוק זה התחיל באירופה בשנות ה-60 וה-70 וכולנו רואים מה קורה היום ביבשה הזו, שהופכת בהתמדה לסניף ערבי-מוסלמי-אפריקאי. גילוי חולשה עכשיו עלול להביא אותנו בדיוק לאותו מקום בתוך שנים מעטות ולאיבוד בפועל של המדינה היהודית ועל כן יש לגרש את כל העובדים הזרים הבלתי חוקיים ומשפחותיהם, אמנם ברגישות, אך בנחישות.
הפיתרון לסוגייה זו נעוץ במספר נקודות: קודם כל, יש להשוות את תנאי ההעסקה שלהם לאלו של העובדים הישראלים כדי לא ליצור הפליה כנגד העובדים הישראלים ולגרום למעסיקים להעדיף את העובדים הזרים. הדבר הזה לבד מצמצם את כח המשיכה של ישראל בעיני העובדים הזרים. בנוסף, יש לנקוט במדיניות הגירת עבודה הגיונית, שמחד, מאפשרת לזרים לבוא לארץ על מנת לעבוד אך מאידך, לא מאפשרת להם להשאר כאן יותר מתקופה קצובה מראש שלא עולה על שנים בודדות, על מנת ליצור תחלופה תדירה בקרב העובדים. אם להגדיר את זה בצורה מדוייקת, אנחנו מעוניינים בעבודתם של אותם עובדים זרים, ולא בהם עצמם. זה לא אומר כמובן שצריך להתחייס אליהם בצורה לא תרבותית ולנצלם, ח”ו, אלא שהתובנה שלנו בעניין צריכה להיות שאנחנו נותנים להם לבוא לארץ לתקופה, לעבוד ולהתפרנס ביושר ובכבוד, לחסוך כסף ואז לחזור למדינת מוצאם יותר עשירים ועם חוויות וזרכונות טובים, וגם עם ניסיון תעסוקתי שישמש אותם הלאה בקריירה שלהם. אבל בשום פנים ואופן אין לתת להם להשתקע פה.
אין שום סיבה והצדקה לכך שנאבד את השליטה על עתידנו ועל חיינו, שזו מהות הריבונות, בגלל רפיסות ורגשנות יתר ועל כן אנחנו מחזקים את הממשלה, את ראש הממשלה, שר האוצר ושר הפנים אלי ישי, שמגונן בגבורה על המדינה בנושא זה, וקוראים להם לא להתקפל אל מול הלחצים התקשורתיים הקשים המופעלים עליהם. המבחן של הפוליטיקאי והמדינאי הוא הרבה פעמים ביכולת שלו לקבל החלטות קשות ולא פופולאריות לטובת הציבור. בנושא הזה, אני די בטוח שרוב גדול מאוד מאזרחי המדינה אינם חפצים בהצפת המדינה על ידי נוכרים ללא קשר לעם היהודי, ועל כן, צריך רק מספיק אומץ כדי לעמוד אל מול התקשורת, כמה פעילי שמאל רדיקאליים ומה שנשאר מהשמאל הפרלמנטארי.
אם אנחנו בשלטון ואיננו מסוגלים לעשות זאת, אז צריך לחשוב חזק על הצדקת שלטוננו.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר