משא ומתן – על חרם פיפיות

בזיכרון הקולקטיבי הישראלי זכור המרד הערבי הגדול, שפרץ ב־1936 והסתיים ב־1939, כהתקוממות מאורגנת אלימה שתכליתה היתה פגיעה ביהודים ובשלטון הבריטי. למרד היה פן נוסף פחות מוכר, שעיקרו היה חרם כלכלי. המטרה היתה לפגוע בהתבססות הקהילה היהודית בפלשתינה. פועלים ערבים לא הופיעו למקומות עבודתם, תוצרת יהודית לא נקנתה ברחוב הערבי והעבודה בנמל יפו הופסקה כליל.

בשלב הראשון רשמה לעצמה ההנהגה הערבית בארץ ישראל ניצחון, אולם היה זה ניצחון פירוס. שכן בהמשך תפסו את מקומם של הפועלים הערבים פועלים יהודים, והמשק היהודי הפך להיות משק אוטרקי עם אחוזי אבטלה נמוכים, משק שאת חוזקו ניתן היה להבין בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר הוא הצליח לספק שירותים רבים לחיילי צבאות הברית שחנו בארץ. כך, למשל, נמל תל אביב הפך תחליף ראוי לנמל יפו, ובנייתו הושלמה תוך שמונה חודשים בלבד. בסיכומו של דבר, עם סיום המרד הערבי התברר כי הכלכלה היהודית פורחת, ואילו החרם פגע בצד אחד – הצד הערבי.

בהקשר זה דומה כי לא יהיה זה מופרך לומר שבתודעה הפלשתינית לחרם כלכלי יש תפקיד חשוב בהבניית הגאווה הלאומית. הנהגה פלשתינית מתונה כביכול מובילה בשטחי הרשות קמפיין ענק שמטרתו החרמת מוצרים שיוצרו בהתיישבות ביהודה ושומרון, או בשמו הפלשתיני הרשמי: “החרמת מוצרים מההתנחלויות”.

לשם כך נחקק חוק שקובע מאסר עד חמש שנים וקנסות למי שיקנה מוצרי התנחלות. במקביל אף חולקה חוברת המפרטת את החברות והמוצרים האמורים. ומי שהגדיל לעשות הוא ראש הממשלה הפלשתינית, סאלם פיאד, אשר לפני ארבעה חודשים השתתף במפגן סמלי בשומרון ושרף מוצרים מישראל.

*   *   *

את החרם הזה צריך לזכור ולהדגיש דווקא עכשיו כש”שיחות הקירבה” מתנהלות. למרות מחוותיו השונות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כלפי הפלשתינים, הם, מצידם, דואגים שוב ושוב להכשיר את הקרקע לקראת כישלון השיחות. לא רק על ידי הצהרותיהם הצוננות של ראשי הרשות, אלא גם על ידי צעדי חרם שמעידים מראש לאן הם מכוונים.

לפיכך, ניתן וראוי גם לשאול כיצד היו מגיבים מצקצקי הלשון לו ישראל היתה מונעת מפועלים פלשתינים להיכנס לעבוד בתחומה? וכיצד הם היו מגיבים לו ישראל היתה מחרימה מוצרים שיוצרו באזורים של הרשות הפלשתינית או קובעת מחסומים כלכליים שיקשו על התפתחות הכלכלה המקומית?

יש להניח כי ישראל לא תעשה זאת. שכן, הדבר עומד בניגוד לחזון נתניהו על “השלום הכלכלי”. אבל לו היתה עושה זאת, המילה “אפרטהייד” שוב היתה מתנגנת. אבל כשהפלשתינים נוהגים כך – זה לגיטימי. האם זה גם בעל משמעות אפקטיבית?

תעיד על כך תשובתו של חקלאי פלשתיני שאמר כי “אנשים התרגלו למוצרים הישראליים”. משמעות התשובה היא שמנהיגי הרשות, הנמצאים במאבק על הלגיטימציה שלהם מול מנהיגי חמאס ברחוב הפלשתיני, מבקשים לקיים חוק שכפי הנראה לא יקוים, בוודאי שלא במלואו, וכך בעצם יחלישו עוד יותר את מעמדם מול מתחריהם מחמאס. ועל זה נאמר: “חרם פיפיות”.

לאתר של אלי חזן לחצו כאן