הדיון האחרון של לשכת הליכוד נערך בכובד ראש. בתוך האולם האוירה היתה מנומסת, על טהרת ההדר הביתרי. אבל מחוץ לאולם הדיונים, ולפני הישיבה ולאחריה, נאמרו עוד הרבה אמירות חשובות מאוד. חלקן במלים וחלקן מעבר למלים. בין השורות.
בשבוע שנשלחה ההזמנה לחברי הלשכה, קראנו בתורה את פרשת “קורח”. בתחילת הפרשה שואל רש”י: “קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?”.
שאלה בדיוק כזו העסיקה בשבועיים האחרונים את חברי לשכת הליכוד. “דני נוה, שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו?…”
הניסוח של ההזמנה מפתיע בגישה המהפכנית. ההתבטאויות של דני נוה על “הכרה במדינת פלשתינאית” מפתיעות, ונשמעות כלקוחות מהלקסיקון של מפלגת העבודה או של מרץ. עמדה זו מנוגדת לחוקת הליכוד, וגם להחלטות קודמות של לשכת הליכוד. כיון שהיוזמה נראית בלתי הגיונית, ואפילו כמעשה התאבדות פוליטית, נזרקו לחלל האויר כל מיני הסברים, וגם שפע של תיאוריות קונספירציה. המאחד את כל הדעות היה שאין לראות את הדברים כפשוטם, אלא שזה רק קצהו ותחילתו של מהלך ארוך ומתוחכם.
אחת הדעות היתה שדני נוה פוזל לתפקיד מיניסטריאלי בממשלת אולמרט, ובאמצעות הכרה במדינה פלסטינית הוא מנסה להכשיר לעצמו דרך אל המטרה הזו שלו. כמו צחי הנגבי ששירת את קדימה בתפקידו כיו”ר מרכז הליכוד.
אחרים הלכו רחוק יותר, ואמרו שאולי דני ממלא תפקיד במהלך אמריקאי חדש, שאת עומקו ואופקיו איננו מסוגלים לראות בשלב זה. יש שהרחיבו ואמרו שהוא פוזל לתפקיד שר החוץ של אולמרט, או אולי מבקש “הכשר” מראש אצל מחלקת המדינה בארצות הברית, לקראת התמודדותו על תפקיד שגריר ישראל בארה”ב.
אחרים ניחשו והעריכו שהצעת ההחלטה הזו היא “בלון ניסוי”. דני הוא בסך הכל שליח, שיו”ר התנועה משתמש בו כמו שאריק שרון השתמש באהוד אולמרט לבדוק את התגובות לתוכנית ההתנתקות ולמפת הדרכים. כמו אדם שמכניס בהונות למי הבריכה, לבדוק את חום המים.
אפילו חה”כ סילבן שלום נתן לכך ביטוי בנאומו, וסיפר שכאשר קיבל את ההזמנה, הוא התקשר לדני נוה. “שאלתי: 1- למה עכשיו כשהתותחים יורים? 2- האם זה בלון ניסוי של יו”ר התנועה?. דני השיב לי שזה דעה עצמאית שלו, ואם יהיה מצב מלחמתי הוא ידחה את הישיבה”.
מכל מקום, בכל מיני חוגים של נאמני ארץ ישראל החלו להערך לקראת הישיבה של לשכת הליכוד. אהרון מלצר, ראש קבוצת המייסדים, עתר לבית הדין של התנועה. טענתו היתה שהצעת נוה סותרת את חוקת הליכוד.
אביעד ויסולי פנה ליו”ר התנועה בבקשה להפעיל את זכות הווטו שלו ולפסול את הדיון ואת הישיבה. אך לדבריו נתניהו התחמק, וויסולי הופתע להבין שגם נתניהו שותף ליוזמה השמאלנית הזו.
לכן הזמינו אנשי הימין בליכוד את חבריהם להופיע לישיבה ולהשפיע על החלטות שיצאו ממנה.
הדבר נודע לראש הלשכה, דני נוה, וזה נקט בצעד אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליכודי בעליל. הוא סגר את הישיבה בפני אנשים שאינם לרוחו. דלת המעלית בקומה 14 ננעלה, ואי אפשר היה להיכנס. בקומה ה13 הוצבה סלקטורית כמו בדיסקוטק, שמנעה כניסה מאנשים “בלתי רצויים”. הסלקציה נעשתה לפי “רשימת חברי הנהלת הלשכה” בלבד.
מנחם בגין וז’בוטינסקי בודאי מתהפכים בקבריהם לנוכח המעשים המגונים שעושה נוה בלשכה שהקימו. הרי בגין פתח את כל מוסדות התנועה, כולל הלשכה, בפני כל חבר ומתפקד. אפילו כאשר המשטרה רצתה לסלק מפגיני “שלום עכשיו” ליד ביתו, הוא סירב למנוע מהם את זכות הדיבור להבעת דעות לא מקובלות. כאשר עוזי לנדאו היה ראש הלשכה, היו הדלתות פתוחות, וגם זכות הדיבור ניתנה אף לחברים אינם חברי הלשכה. לעומת הפתיחות של ראשי הלשכה בעבר, דני נוה מתנהג כבולשביק וכצנזור.
ליד המדרגות בקומה ה13 עמדנו קבוצה של “מסורבי עליה” לקומה ה14. דני כץ הגיע מחיפה, ודרכו נחסמה. אלי קורנפלד הגיע מאשקלון לחינם. הבחנו שהסלקציה היתה אידיאולוגית, ולא מעמדית. כאשר ראינו כיצד אנשים שאינם בהנהלת הלשכה מורשים לעלות, צעק מישהו “הבנתי! אין כניסה לכתומים”. התיסכול והכעס היו עצומים. זה כבר לא הליכוד שאנחנו מכירים. לא הדר, ולא ביתרי.
חלק מהאנשים מסורבי העליה התיאשו, ירדו במעלית, והלכו הביתה.
כעבור כמה דקות הורה עוזרו של דני נוה, אלדד אברהם, לסלקטורית מטעמו, סיגי, לחדול ולעזוב את המקום. עלינו למעלה והתבררה תמונה אחרת. הנוכחות באולם היתה מבישה בדלות שלה. כדי להציל את המצב, וכדי שהאולם לא ייראה ריק, התירו גם לכמנין “אורחים כתומים” להכנס. לא בגלל שהבינו את טעותם הדמוקרטית, אלא כדי להראות פחות גרועים בעיני עצמם.
הדיון עצמו היה טעון, אך מכובד ומנומס. כמעט ולא נשמעו קריאות ביניים. גם המנחה לא קטע את הנואמים בפתקים של “עוד דקה לסיום” או בפתקי “זמנך עבר”. הכל דיברו לעניין ובכובד ראש במשך כשעתיים וחצי, וכל הקהל הקשיב בריכוז ובהתאם.
אחד הדברים שצד את עיני היתה שפת הגוף של בנימין נתניהו. במשך רוב הדיון הוא ישב שלוב ידיים, כמו מתגונן מפני משהו. בפסיכולוגיה של לשון הגוף, נחשב שילוב ידיים כאקט של התגוננות ויצירת חומה בין האדם לבין מי שמולו. בדרך כלל אנחנו רגילים לראותו כששתי ידיו פסוקות לפנים, ואוחזות בפודיום בעוצמה וביטחון כמו של נהג משאית שאוחז בהגה. במשך כל הדיון הארוך, היו שפתיו של נתניהו קפוצות בצורה שנראתה כמתח אישי. מבעד ללחייו אפשר היה להבחין שלסתותיו הדוקות זו לזו, במה שנראה כעצבנות גדולה. זה לא היה הנואם הנינוח והתותח הרטורי שאליו אנו רגילים.
זה בלט במיוחד לעומת קטע אחד בדיון, שבו ראינו את ה”ביבי” המוכר והטוב. הוא התפרץ לדברי סילבן שלום בתחילת נאומו, כאשר סילבן שיבח את נתניהו על אימוץ הסכמי אוסלו. נתניהו לקח את המיקרופון, ובהערת ביניים ארוכה נשא נאום מרתק שבו הסביר את הכוונות והמשמעות האמיתית של הסכמי אוסלו לפי הבנתו האישית. הוא הציג את הסכם חברון ואת הסכם וואי כהישגים אדירים לטובת עם ישראל. לרבים מהנוכחים היה בכך חידוש עצום. הוא נשמע משכנע. ואני חשבתי שאילו ניתן היה להסביר כך את המדיניות שלו בהיותו ראש ממשלה, אולי היינו מנצחים בבחירות 1999.
לאחר סיום הישיבה, ולאחר שרבים התפזרו, נשארו באולם כמה חברים לניתוח המצב עם חה”כ יובל שטייניץ. מישהו העלה שם עוד תיאוריית קונספירציה מעניינת.
לפי התיאוריה הזו, הישיבה הזו היתה יוזמה של נתניהו לטמון מלכודת פתאים לסילבן שלום. סילבן שלום נשמע לאחרונה טוען שוב ושוב שהדרך לשיקום הליכוד עוברת בתזוזה לכיוון המרכז. כלומר, לזוז קצת שמאלה. נתניהו מתרגם את התזוזה שמאלה לדבר תכליתי כמו מדינה פלשתינאית. לפי תיאורית הקונספירציה, סילבן שלום בודאי יתמוך ביוזמה כזו. בכך דוחף נתניהו את סילבן עוד יותר שמאלה. כך היוזמה שמציג נוה תירשם על שמו סילבן שלום.
ההצעה הזו תובא אחר כך לאישור מרכז הליכוד. קרוב לודאי שהמרכז ידחה את ההצעה השמאלנית הזו. וההצבעה במרכז תוכל להחשב תבוסה מוחצת לסילבן שלום. לאחריה הוא לא יוכל להרים ראש תקופה ארוכה, ויקשה עליו לאיים על מעמדו הבכיר של נתניהו.
אבל לפעמים חלומות לא מתגשמים. סילבן לא פראייר של אף אחד. אפשר שבחושיו הפוליטיים החדים הוא הריח מרחוק את המלכודת, ודילג מעליה בקלילות. הוא אכן הביע תמיכה בתזוזה לכיוון המרכז, אך מצד שני גם הסתייג, והציע שלא לדון על כך בשעה של מצב מלחמתי מול החמאס. בגלל ההסתייגות, אם תתקבל בלשכה החלטה לפי הצעת דני נוה, היא כבר לא תהיה רשומה על שם סילבן, אלא על שם נוה. שהרי סילבן “הזדכה” עליה בפומבי.
מכל מקום, נראה לנו שאפילו בלשכת הליכוד ההצעה הזו היתה נדחית, ולא מתקדמת לשלב של אישור המרכז.
לפי הרכב הקהל אמש, אפשר להניח שאילו היתה נערכת הצבעה על הצעת ההחלטה של דני נוה, היא היתה נדחית ברוב גדול. רבים מהנוכחים נחשבים נאמנים ארץ ישראל. בלטו ביניהם אהרון מלצר, הלל אהרמן, דן חת, אביעד ויסולי, עמנאול וייזר, יעקב ורקה, ואחרים. ביניהם גם נציג יש”ע נתן אנגלסמן, ואלי קורנפלד מחוג “דרכך דרכנו”. קבוצת “מנהיגות יהודית” הופיעה בהרכב מרשים של משה פייגלין, מיכאל פואה, הרב מוטי קרפל ואחרים. מול כוח הצבעה כזה לא היה סיכוי להצעת דני נוה לעבור. אם גם במרכז המפלגה הכתומים שלנו יצליחו להביא רוב מצביעים, היוזמה של נוה ונתניהו תטפח על פניהם ככישלון קולוסיאלי.
לאחר הישיבה בקשנו מדני נוה להגיב ולהסביר כמה מהדברים שמובאים במאמר פרשנות זה. תגובתו היתה… טריקת דלת מכוניתו בפנינו.
בלענו את העלבון וההתנשאות על קוראי האתר “אני ליכודניק”, ואנו עדיין שומרים לו זכות להגיב ולהסביר. הבמה לרשותך, דני.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר