ליכודניק ממליץ – קראו ושמרו
קשה למצוא מדינה נורמלית אחת במערב, שבאחת השעות הקשות ביותר שלה, הייתה מתעסקת בכפיית גיוס לצבא על שתי אוכלוסיות שזיקתן למדינה בעייתית. הדיון סביב גיוס החרדים לצה”ל, וכפיית שירות אזרחי על הערבים, נכפה על החברה הישראלית כסדר יום מערער. הוא מבקש לערער את העיסוק בשתי השאלות המהותיות ביותר לאזרח: האחת, הקושי העצום לתרגם את הישגי הכלכלה בישראל לחברת שפע ורווחה, והאחר, ההתמודדות האינסופית עם שני מוקשים שיכולים להתפוצץ בכל רגע נתון – הסכסוך עם הפלשתינים והסוגיה האירנית.
לבנימין נתניהו יש שני יתרונות משמעותיים בשתי הסוגיות האלה. אפשר להתווכח על הישגיה החברתיים של ממשלתו, אך אם יש דבר אחד ברור, הרי זו העובדה שישראל ניצלה מהתמוטטות כלכלית נוסח יוון וספרד. ההבדל בין אבטלה גואה לבין מצב שבו אנשים מתקשים לגמור את החודש הוא לא פרוזאי. כל בנאי יודע שקשה יותר לבנות בית הרוס מאשר לתקן את יסודותיו. במרווח הזה פועלים אנשים כמו שלי יחימוביץ’, למשל. ובשאלה המדינית, כבר ברור לגמרי, ששמירת הסכסוך כמצב בר-ניהול וריכוז הלחץ העולמי על אירן, הם שני הישגים שגם מתנגדיו החריפים ביותר של נתניהו יתקשו להפריכם.
אבל הבעיה הגדולה של העומד בראשות הממשלה היא חוסר היכולת להנחיל תרבות אזרחית דמוקרטית של שיח לא-מהפכני, תהליכי, שאיננה הופכת כל שאלה חברתית וכלכלית להפגנת ענק בדרישה למהפכה. זה מתחיל ונגמר בעובדה שלימין, ובעיקר הימין האזרחי שעומד על שלוש רגליים של שמרנות מדינית וכלכלית, ליברליזם אזרחי וציונות תקיפה, אין שום מוסדות המטפחים דור חדש של אנשי רוח, אקדמאים, סופרים ועיתונאים שיכולים לעמוד בפרץ. רבים טוענים שלימין יש עיתון: “ישראל היום”. אך השפעתו של עיתון, גדולה ככל שתהא, אינה שקולה להעמדת אליטה-שכנגד. למשל, בישראל אין שום כתב עת לאומי-ימני, מלבד “האומה” שמוצא לאור באדיקות על-ידי ותיקי מסדר ז’בוטינסקי.
בארץ אין כמעט מכוני מחקר שמרניים. מרכז שלם, שעמד פעם בחזית המאבק השמרני, מקדיש עצמו לטובת הקמת קולג’ למדעי הרוח שבו ילמדו קלסיקות פילוסופיות ויעסקו בסוגיות היסטוריות. ולא פחות חשוב, מול ארגוני ‘הקרן החדשה’ למיניהם, הימין דל בארגונים לא-ממשלתיים המציעים סדר יום אזרחי-דמוקרטי ממשי שיודע להיאבק בתופעות פסולות של ניסיון להפיל ממשלה מלמטה.
המשמעות הקונקרטית של המציאות הזו היא, שצעירים אינם חשופים לכתיבה שמרנית סדורה, למעט שניים-שלושה חריגים. באקדמיה, ממעטים ללמוד טקסטים שמרניים. מעטים יודעים מי היה אדמונד ברק, שלא לדבר על שמות כמו אירווינג קריסטול. לימין אין כתב עת נחשב כמו “תיאוריה וביקורת”, אין לו מוסדות המקיימים ערבי-עיון ברמה גבוהה כמו מכון ון ליר, אין כתב עת ספרותי נוסח “מטעם” המנוח של איציק לאור, אין אפילו מכללה אחת שיכולה לתת לתלמידים קורסים ברמה גבוהה על הוגים כמו מיזס או האייק. שלא לדבר על העובדה שאפילו מורשות שחובה לציינן, כמו מורשת ז’בוטינסקי, אינן נלמדות. כמה צעירים בימין יודעים בכלל להסביר מי היה אב”א אחימאיר? או מה הייתה הייחודיות של אצ”ג? זה מזכיר לי בחור צעיר אחד שהצטרף בהתלהבות לליכוד וכרגיל החל לעשות לביתו ולחבריו, אך כשנדרש לשיר את המנון בית”ר, לא יכול היה להגיע לשורה השנייה. וזאת, בשעה שבשמאל יודעים לחנך לא רק על ברכי תורת מרכס, אלא גם להעמיק בהוגים מסדר שני, כמו גראמשי ומרקוזה.
כל עוד הימין בארץ ימשיך להתעסק באינספור יוזמות טפלות, להיאבק על הקמת מאחז בכל ג’בל פנוי, להתחרות במיכאל בן-ארי במינון השנאה כלפי המסתננים, להילחם בדפני ליף משל הייתה רוזה לוקסמבורג, להתלהם מול השמאל עם אפס ידע בכל הקשור להיסטוריה, לפילוסופיה ולכלכלה, התרבות האזרחית הדמוקרטית תתמוטט פעם אחר פעם בפני פוטש כזה או אחר. וכל עוד לשמאל הישראלי תהיה שליטה ללא מיצרים על ערוצי התרבות, הרוח, התקשורת והחברה האזרחית, לא יחול שום שינוי מהותי בחברה. אם לא יהיה מי שיידע להצדיק את הלגיטימציה של השמרנים לנתב את החברה הישראלית כראות עיניהם, הרי שבסופו של יום, גם המהפך הפוליטי יגיע. תשאלו את ניקולה סרקוזי איך הסוציאליסטים חטפו לו את הארמון האליזה בזכות המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת, וכדאי גם לטלפן באותה הזדמנות למרין לה פן, לברר עמה איך היא סייעה לכינון ממשלת שמאל אחרי 17 שנים שבהן לא נכח סוציאליסט בלשכת נשיא הרפובליקה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר